דף הבית מפת הקיבוץ צור קשר
כניסה לאתר קהילה
בית הספר מול גלעד
היכנסו וראו מה קורה בבית הספר מול גלעד.
בית ספר יסודי אזורי.
מוזיאון בית אורי ורמי
מוזיאון לאמנות חזותית על שם אורי ורמי נחושתן.
בית איל- הרמוניה של חיים
ייעודו- שילוב בעלי צרכים מיוחדים עם כל גווני הקהילה.
תרבות, חינוך, בריאות, ספורט והנצחה.
חגים ומועדיםפסח
מקור חג הפסח

מתוך הויקיפדיה: פֶּסַח (או בשמו המקראי: חַג הַמַּצּוֹת) הוא חג יהודי מקראי, הראשון מבין שלושת הרגלים. פסח נחוג שבעה ימים, מט"ו בניסן ועד כ"א בניסן. היום הראשון והאחרון מוגדרים כיום טוב, והימים שביניהם מכונים חול המועד.

פסח מציין את יציאת בני ישראל מעבדות מצרים לחירות, שחלה ביום הראשון לחג, לאחר מכת בכורות. שמו של החג נובע מהפסוק: "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיהוָה אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל" (ספר שמות, פרק י"ב, פסוק כ"ז) היום האחרון לחג, המכונה שביעי של פסח, מציין לפי חז"ל את נס קריעת ים סוף.

מצוות החג המרכזיות הן איסור אכילה ובעלות על חמץ במהלך כל החג ואכילת מצה וסיפור יציאת מצרים ביום הראשון של החג. הלילה הראשון של החג הוא ליל הסדר, שבו מצווה מן התורה לאכול מצה ולספר על יציאת מצרים, ומדברי חז"ל לאכול מרור ולשתות ארבע כוסות יין. בזמן שבית המקדש היה קיים, התקיימו בחג הפסח גם מצוות העלייה לרגל, הקרבת קורבן פסח בערב החג ואכילתו בירושלים עד חצות הלילה.

ערכים העומדים בבסיס החג הפכו לסמל תרבותי ודתי אוניברסלי. סיפור יציאת מצרים והיציאה לחופשי מעבדות העומדים בלב חג הפסח, הפכו את החירות לערך משמעותי המקבל ביטויים רחבים יותר בחג מעצם הסיפור ההיסטורי. המונח "יציאה מעבדות לחירות" השאוב מחג הפסח הפך לביטוי שגור בשפה העברית בהקשרים שונים.

לצפייה בגלריות התמונות של פסח יש לגלול למטה...


כך נכתב בעמוד הראשי ביומן קיבוץ אשדות-יעקב מס‘ 1058 שראה אור בערב פסח, י"ד בניסן תש"ח, 23/4/1948- שבועות ספורים לפני קום המדינה.
מארכיון הקיבוץ
 פסח חג החירות

בניסן נברא העולם.
           
איזהו חודש שהארץ מלאה דשאים ואילן מוציא פירות? - זה ניסן.
                              
מי שיוצא בימי ניסן ורואה אילנות מלבלבים אומר: 
ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות להתגאות בהם בני אדם.

בפסח העולם נידון על התבואה.

בניסן נגאלו אבותינו ממצרים ובניסן עתידים להיגאל.

השמחה נאה לכם, המועדים נאים לכם, ימים טובים נאים לכם. 


למגויסינו על משמרתם, לשליחינו בנכר, להורים, לילדים ולנוער ולכל החברים- ברכת חג.


ייצאו בני - חורין ויבשרו לעם טעון חירות,
כי פסח זמן חירותנו הגיע.
  
                                
                              


מאמר מתוך יומן קיבוץ אשדות-יעקב מס‘ 1059, שראה אור בכ"ב בניסן תש"ח, 1/5/1948. המאמר מסכם את אירועי הפסח בקיבוץ בשנה זו של קום המדינה.
ימי הפסח השנה

לרגלי ההפרעה הבלתי צפויה מצד הגשם שירד בכמות ניכרת (למעלה מ- 10 מ"מ), נאלצנו ברגע האחרון לשנות מן התכנית של ביצוע סדר חג הפסח. 
את חגיגת קציר העומר והבאתו היה צורך לדחות- ואמנם הוחגו למחרתו בטקס נפרד שבוצע ע"י ילדי כל הכיתות  של ביה"ס. סעודת החג קוימה בשתי משמרות וכל אחת ישבו מסובים כשש מאות איש. פעמיים הוקראה ההגדה והושרו שירי חג האביב והחירות. בתום המשמרת השנייה עוד התקיימה תכנית חופשית של שירה ונגינה שבה השתתפו אורחינו- ברונזפט מירושלים והפסנתרן פורטנוי מתל-אביב. בשעה יותר מאוחרת רקדו הצעירים בליווי נגינה על הפסנתר ומפוחית יד ( דבר העורכת- מפוחית יד היא קונצרטינה- כלי נגינה ממשפחת כלי המפוח דומה לאקורדיון קטן).
למרות שאת הסידורים האחרונים צריך היה להכין ולהתאים "ברגע האחרון" ממש, עבר ליל הסדר "בשלום" לשביעות רצונם של רוב החברים. הדוחק והצפיפות לא היו למעלה מן ההכרח.
למחרתו של היום בשעות המוקדמות של הערב התקיים טקס קציר העומר והבאתו, שגרם קורת רוח לציבור, ולילדים בייחוד.
מאליה מתבקשת המחשבה שמא כדאי ורצוי בכלל להבדיל את חגיגת העומר מסדר ליל פסח? בכל אופן טעון הדבר שיקול ובירור, כי כמה פנים לחיוב ולשלילה בצורת חגיגה זו.
במוצאי שבת, שהוא גם מוצאי א‘ פסח, התקיים קונצרט לפסנתר של פורטנוי- שבוצע ביכולת רבה וברגש עמוק, תכנית מיצירותיהם של הידן, שומן, שופן ומוסורוגסקי. זה מזמן לא זכה הציבור שלנו לקונצרט כה יפה כמו הפעם. יצוין שהפעם גם עבר הקונצרט בהצלחה מבחינה טכנית הודות לסידורים שהוכנו, וכל שהיו מעוניינים להשתתף מצאו מקום ישיבה.
ביום ב‘, שני לחול המועד התקיימה הרצאתו של גלילי (מאפיקים) על המצב בארץ. ההרצאה ריכזה קהל ניכר ובה נסקר המצב בארץ בשבועות האחרונים.
ביום ג‘ , שלישי לחול המועד, הגיעה אלינו רחל נדב ומלוויה- מרים לוית ועוד שניים- בתכנית ריקודים מזרחיים. למען אפשר לכל הציבור לראות בריקודים סודרו למפרע שתי הופעות- מהן הראשונה בשעות המוקדמות של הערב ובה השתתפו ילדי הגנים הגדולים, ילדי ביה"ס והנוער. הופעה שניה שהחלה כבר תחת ליווי פגזי המרגמות והתותחים המתפוצצים בגשר ובצמח והציבור "תפס עמדות" מסוג אחר  ול"קונצרט" אחר מזה שהיה מיועד לכתחילה. 

עם הכרזת מצב צבאי בנפה בוטלו שאר התכניות של פסח, שכללו הרצאה ספרותית ואולי עוד איזה הופעה.
במשך כל השבוע של החג פתוחה תערוכת ציירים בבית התרבות, משתתפים במוצגים בתערוכה זו: צפורה סלומון, רמי ספרוקט, אריה קובלסקי ודוד-שטנסקי מאשדות. הח‘ שושנה קלוס מאפיקים, הח‘ רחל ג. מכנרת והח‘ גניה מבית-זרע. למעלה מ-30 תמונות בשמן ובצבעי מים וכ-15 רישומים בעפרון, מקשטים את בית התרבות בשלל צבעים של נוף הסביבה והמקום. כמה תמונות מושכות את עינו ולבו של המסתכל ובודאי ראויות לתשומת לב החברים ולהערכה מיוחדת.
חדר האוכל מקושט לכבוד החג ב"צלליות" גזורות מנייר מסיפורי יציאת מצרים, חד גדיא, שבעת המינים- וכן סקיצה של עמידה בשמירה על עמל ידינו- שדות חיטה מבשילה- הכל מעשה ידי רמי ספרוקט ואריה קובלסקי שהצליחו באמצעים פרימיטיביים ביותר ובמינימום זמן להכניס מרוח האביב והחג לבין קירותיו הקודרים של חדר-האוכל שלנו.
עוד חג הפסח טרם יצא- וחג האחד במאי דופק משיגו ונכנס לתחומו- הפעם בליווי הדי ההרעשה של גשר והקרב על עמדת מפתח זו.
                                                                                                                                 י,ש.

חד גדיא, פסח 1997
והניפו... פסח 1997









על ליל סדר אשדותי, 
על פסח ברגשות מעורבים 
ועל אחד אלוהינו
מאת אלה תמיר עציוני


מאמר זה מובא בנימה אישית מנקודת מבטה ואמונתה של הכותבת.

חג הפסח באשדות של ילדותי נחגג ברוב טקס וכבוד של מסורת ארוכת שנים וההכנות לקראתו היו בהתאם. הגדת הפסח התממשה על הבמה בשיתוף הקהל- בקטעי קריאה, שירים וריקודים, כאשר חד גדיא שהומחז בשלל תחפושות על פי מילות השיר- היה האתנחתא הקומית של הערב. תמיד חיכיתי כבר לזמן האוכל- בעיקר לקניידלעך המצוינים, האהובים עליי, שהכינו נשות אשדות יחד עם שאר מטעמי החג הקבועים.

בתקופה זו כבר לא נערך טקס הבאת העומר אך טקס החג נפתח בשיר ובריקוד:
"והניפו, והניפו,
עומר, עומר זה הניפו
עומר תבואה חדשה,
ברכת ארצנו, ברכת ארצנו -
ארץ ישראל.
ברוכה הארץ, ברוכה הארץ,
ברוך, ברוך כל בית ישראל"
(מילים ולחן- מתתיהו שלם )
שרה: מקהלת החג. רקדו: ילדים ואימהות- ב-2 שורות ארוכות שהחלו את מצעדן משני פתחי חדר האוכל, לכל אחד ואחת צרור שיבולים בכל אחת משתי ידיו, כל יד הונפה בנפרד ולאחר מכן הונפו שתי הידיים יחד למעלה ואז מצד לצד- בתיאום, מה שיצר אפקט מרשים של שיבולים נעות ברוח.
(על טקס הבאת העומר- במאמר הבא)

כילדה וגם במהלך התבגרותי- עד שלב מסוים, לקחתי חלק בין המופיעים הרבים על במת החג. יחד עם ההתרגשות והציפייה לערב החג המתקרב ובא על מופעיו ומטעמיו, חשתי גם חרדת ביצוע- מה יהיה אם אזייף בשירה או אתבלבל בריקוד?
לעיתים חיכיתי בשמחה לליל הסדר הקיבוצי המוכר ולעיתים חשתי עייפות ממסורת החג שחזרה על עצמה שנה אחר שנה. 

גולת הכותרת מבחינתי והדבר שחיכיתי לו יותר מכל היה השיר "אחד מי יודע" על כל 13 בתיו ועל אחד אלוהינו. גם שיר זה הושר הוצג על הבמה בהומור וברוב משתתפים- להנאת הקהל.

פסח הוא חג רב כבוד אך גם כבד. משא המסורת העובר מדור לדור- לספר בסיפור יציאת מצרים- הינו כמו מן כורח כזה שטמון בתת ההכרה שלנו כעם, ולא סתם... יש בכך גורם הישרדותי. 

בני ישראל במצרים שכחו ככל הנראה מיהו אלוהיהם ובכך הלכה לאיבוד זהותם. גם במצוקתם לא העלו על דעתם לפנות אליו, אך הוא, שמע את אנחתם וזכר את בריתו איתם: "...וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל-הָאֱלֹהִים מִן-הָעֲבֹדָה.  וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת-נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֶת-אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק וְאֶת-יַעֲקֹב.  וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים." (שמות ב‘ 23 – 25)

היעדרותו של אלוהי ישראל מחייהם של בני ישראל באה לידי ביטוי בדו שיח שהתקיים בין משה לבין אלוהים. כשהתגלה ה‘ למשה וציווה עליו להיות מנהיג ומושיע לעמו, שואל משה ומקשה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵה." (שמות ג‘ 13)

בתקופה שלפני אותו "פרעה חדש שלא ידע את יוסף" ישבו בני ישראל במצרים בנוחות באזור מוגדר משלהם ונהנו מיחס טוב מאותה שושלת שלטון פרעה שידע את יוסף. בהתחלף השלטון חלה הדרדרות במעמדם של בני ישראל והם החלו לסבול מעולו של פרעה חדש זה. הם חוו השפלות, גזירות קשות ועבודת פרך. בנוסף לכך היו שבויים בקסמיה וכשפיה של תרבות השפע המצרית כולל עבודה זרה. זכרו של אלוהי אבותיהם וזכר הברית הכרותה ביניהם- היה כהד נשכח.

היה זה שיעבוד כפול- גשמי ורוחני. מצרים של תקופה זו הייתה אימפריה רבת עוצמה והיה צריך כוח אלוהי ומנהיג שנבחר על ידו, כדי לשחררם. 

ביציאת מצרים נוצק עם ישראל בכור ההיתוך האלוהי לאחר מאות שנים של שיעבוד מצרי.
בני ישראל חוו סוג של גמילה ושיקום, היה צורך לנקות את הטמא/חמץ מעליהם, ולהגדיר את זהותם מחדש כעם המתהווה תחת אל אחד- אלוהי ישראל. היה צורך להשיב אותם הביתה אל אלוהיהם אחרת לא היינו שורדים כעם. המסע אל הארץ המובטחת לקח 40 שנה כדי שיבשילו בני ישראל, שיתוודעו מחדש אל בוראם – עושם וגם כדי שיפוג מעליהם הכישוף הנוכרי. מוטיב זה חוזר על עצמו מימי התנ"ך ועד היום, למעשה באופן סמלי אפשר לומר שאנחנו עדיין יוצאים ממצרים. בתרבות העכשווית של העידן החדש כמו גם בדת שזורים אמונות ומנהגים רבים אשר אין להם ולו דבר אחד עם אלוהים. אין חדש תחת השמש.

כאשר אלוהים מבקש מאתנו לזכור ולהזכיר את נפלאותיו ולא פחות חשוב את כוחו ואת חרון אפו, הוא עושה זאת למענינו, כדי שנכיר את דרכו ולא נסטה ממנה ובכך תובטח ותושלם שיבתו של עם ישראל הביתה. מעל הכול חשוב לזכור את הברית הכרותה בינו לביננו. זה דו צדדי. הוא לא שוכח. אחד אלוהינו.

חג שמח ומבורך לכל בית ישראל.


טקס הבאת העומר 1956

טקס הבאת העומר

באשדות יעקב, כמו ברוב הקיבוצים, התקיים בעבר טקס הבאת העומר. טקס זה מקורו בתורה והוא מצווה. 
מקורה של המצווה הוא בספר ויקרא פרק כ"ג פס‘ י‘ :
"כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, וקצרתם את קצירה, והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן. והניף את העומר לפני ה‘ לרצונכם, ממחרת השבת יניפנו הכהן." באשדות- בשנים הראשונות, נערך הטקס בערב פסח סמוך לליל הסדר ובשלב מאוחר יותר נערך יום לאחר שבתון החג בט"ז בניסן- בהתאם לכתוב בתורה.
 
בימי בית המקדש היו מביאים את ביכורי העומר אל הכהן אשר היה מניף את מנחת העומר לפני ה‘.
כאשר התחדש הישוב היהודי בארץ חיפשה ההתיישבות העובדת, חגים בעלי משמעות חקלאית ולאו דווקא דתית והפכו את הטקס, לאחד החגים הפופולריים ביותר . 
שירים וטקסטים חדשים רבים נכתבו במיוחד עבור טקס הבאת העומר, כאשר רובם נשענים על טקסטים מן המקורות היהודיים הקדומים.

אלה

לצפייה בגלריית התמונות המלאה של הבאת העומר יש לגלול למטה


ליל סדר באשדות של פעם

הפסח  הראשון שלי בארץ - 
סיפורה של יפה וידלנסקי

רקע: הוריי ברחו מגרמניה הנאצית לקונגו שבאפריקה- שם נולדתי.
כאשר הייתי בת שנה וחצי ואחותי- בת 3, היגרנו לארה"ב.
בתחילת שנת 1974 עליתי לארץ עם בעלי ושני ילדיי. 

מיד עם הגיענו לארץ שלחו אותנו למרכז קליטה שהיה בקיבוץ גבעת ברנר שם למדנו באולפן. לקראת פסח לימדו אותנו 2-3 שירים, אני זוכרת עד היום את-"ניצנים נראו בארץ" ו"מה יפית האביב".
בליל הסדר נכחו מינימום 2,000 איש, בשבילנו זה היה שוק, היינו רגילים לחגוג סדר משפחתי מצומצם כיוון שרוב בני המשפחה שלנו נספו בשואה.
זה היה כל כך משונה, הרגשנו כמו בהצגת תיאטרון.

ביולי 1974 הגענו לקיבוץ אשדות יעקב מאוחד כדי להיקלט.
כשהגיע פסח כבר ידענו פחות או יותר למה לצפות ונהנינו מהסדר הקיבוצי, שבאשדות היה פחות המוני ויותר אינטימי.
בגלל שגדלתי במשפחה כל כך קטנה, הביחד הקיבוצי עשה לי טוב.

בחו"ל שמרנו את המסורת היהודית.
אימא שלי הייתה עושה ביאור חמץ ונהגה למכור את החמץ לעוזרת הבית.
היינו כבר כמה שנים באשדות כשגיליתי שאת הגפילטעפיש מכינים עם לחם וגם את הקציצות.
בחדר האוכל תמיד הגישו לחם וכך גם בפסח.
כשגיליתי שבליל הסדר עצמו אוכלים חמץ- התרגזתי, אומנם לא באתי מבית דתי קיצוני אבל היה חשוב לנו מאוד לשמור על המסורת שלנו.
ניגשתי לאקונומיה וביקשתי שיכינו את האוכל עם קמח מצה במקום לחם כדי לתת אפשרות למי ששומר לאכול כשר לפסח.
(הערת העורכת- האקונומיה הייתה המזווה של הקיבוץ, מי שניהל אותה היה/הייתה אחראי/ת על הקצבת המזון לקיבוץ כולו).
בקשתי נענתה בשלילה. קיבלתי החלטה לפתוח בשביתה!
לא עליתי ארצה כדי לזרוק את המנהגים המסורתיים היהודיים איתם באתי מחו"ל.
עבדתי רק חצי יום ושלחתי את הילדים לבית הילדים אחרי ארוחת בוקר ולקחתי אותם הביתה לארוחת צהריים. בשבוע של החג אכלנו את כל הארוחות בבית בזמן שכולם אכלו בחדר האוכל.
קיבלתי מהאקונומיה מצרכים כדי שאוכל לבשל בעצמי.
שנה לאחר מכן מי שניהל את האקונומיה החליט לעשות ניסיון לפני פסח ולהכין קציצות עם קמח מצה- זה לא הפריע לאף אחד.
מאז, בשבוע של פסח שמרו על כשרות, עד שנסגר חדר האוכל.
מי שרצה לחם בפסח יכול היה לקחת מהאקונומיה.

לאחר שעברו כמה שנים ונקלטנו באשדות התחלתי לקחת חלק במסיבת הפסח במופע "חד - גדיא" המסורתי, מספר פעמים כ"מים" ורוב השנים הייתי ה"חתולה".
(הערת העורכת: במופע "חד - גדיא"הציגו המשתתפים  בצורה היתולית ובתחפושת את הדמויות בשיר אשר מקורו בהגדת פסח, בסדר הקיבוצי- השיר עוברת והולחן ושרו אותו המקהלה והקהל.)

לאחר שנפטר חיים אליאס- הצלם המיתולוגי של הקיבוץ, ביקשו מיעקב בעלי לצלם את החגים באשדות ולשם כך סידרו לנו מקום בשולחנות הקדמיים מול הבמה.
יעקב לא אהב ללכת למסיבות החג בחדר האוכל, בזכות המצלמה התאפשר לנו לחגוג את החגים ביחד כמשפחה.



לצפייה בגלריית התמונות המלאה של פסח משנים קודמות יש לגלול למטה


המקהלה בניצוחה של חוה לביא ז"ל

פסח  - מהחוויות היותר 
אהובות ומרוממות של חיי באשדות

מאת אילנה בן-יהודה

מה היא התחושה המיידית שהמילה "פסח" מעלה בכם? בי – שתיים: האחת – טעמה של מצה יבשה וצחורה, המנוקדת בנקודות חומות ונשברת לי בין השיניים. והשנייה – מפה צחורה. למה דווקא אלו? אני משערת שבפעם הראשונה ששמעתי את המילה "פסח" - היה זה עם וליד מצה ומפה...

והיכן נפגשו השתיים? בהאנגר הגדול, ששימש אולם אירועים ראשי לפני הפילוג, וגם שנים אחריו. אני זוכרת שורות ארוכות של שולחנות המכוסים במפות צחורות ועמוסים במצות, כמובן, ובהמון מאכלים, שמתוכם אני זוכרת רק את העוף המכובס, שכדי להתגבר על בשרו התפל והמשעמם, הייתי חייבת לנגוס גם בעור שלו...

אני זוכרת המוני אנשים לבושים חולצות צחורות, ממלאים את הכסאות והספסלים, מתכנסים במקהלה הגדולה, סובבים במחולות, קוראים טקסטים מוזרים ומעבירים את המאכלים מיד ליד על השולחנות הארוכים. ובעיקר אני זוכרת את האווירה הכל כך חגיגית ומרוממת ששררה באולם הגדול. אז, כמובן, הייתי רק בבחינת צופה פאסיבית, אבל מורשמת מאוד.

בלילות הסדר שנערכו בחדר האוכל שלנו – כבר הייתי שותפה פעילה ולכן הם זכורים לי היטב. כל השנה הייתי מצפה בשקיקה לחזרות על שירי הפסח, עם חוה לביא האחת והיחידה. אהבתי את כולם, אבל בעיקר את "קומו תועי מדבר", "כוס נישא רעים, כוס יין" ואת "שיר הקוצרים", עם העיבוד הנפלא שלו. בשבילי, לשיר את השירים הללו, היה אז (וגם היום) הדבר הכי דומה לשירת מקהלה בכנסייה...

אבל לעליית המקהלה על הבמה בליל הסדר, וההיערכות בשלוש שורות לרוחבה – קדמו ימים של הכנות: חלוקת הכרטיסים לישיבה (שבמשך שנים נעשתה בידי אמא שלי) תליית קישוטי החג על הקירות, סידור חדר האוכל בטורים ארוכים, הכנסת הכסאות, עריכת השולחנות, פרישת המפות, סידור הפרחים וחזרות המקהלה, כמובן.
והתכונה הגדולה במטבח, במשך ימים. והמאכלים המיוחדים לפסח שלכל אחד מהם היו הבשלניות המומחיות שלו. והגיוס של החברות הרבות שבאו לעזור ונהנו גם מהחברותא, בצד העשייה.

והינה, "הגיע ליל פסח" ( כמילות אחד משירי המקהלה). בתוך חדר האוכל - המואר, המקושט והמלא מאות חברים ואורחים - התנהל הטקס הקבוע, המוכר והכל כך אהוב: "והניפו" – שהפגיש ילדים ואמהותיהם על הבמה,  שירי המקהלה היפים וקריאת ההגדה הקיבוצית שלנו, שנערכה והתקצרה עוד ועוד במשך השנים, במטרה לעצור את "הזליגה הגדולה" מחדר האוכל בתום הסעודה (כנראה בהצלחה חלקית בלבד). אחד מרגעי השיא של הסדר היה תמיד ריקוד הבנות "אשירה לה‘", עם התלבושות היפות ועם הרקדניות הנאות שלנו.

והסעודה הגדולה, שנאכלה בהנאה וביסודיות - גם ע"י אלה שהמתינו בסבלנות למועד וגם ע"י אלה שלא התאפקו והחלו לנגוס וללעוס מייד כשהתיישבו לשולחנות.... ואחר כך – החלק השני, עבור מי שנותר בחדר האוכל. והצגת ה"חד גדיא" עם התלבושות, ושירת ה"אחד מי יודע" ולבסוף: "חסל סידור פסח". ומייד אחריו – החיסול המפרך ורחיצת ערימות הכלים הבלתי נגמרות.

כבר שנים רבות שכל משפחה חוגגת לעצמה את ליל הסדר – כאן או במקומות אחרים. אני גם יודעת שלא כולם אהבו כל כך את הסדרים ההמוניים שלנו. אבל בשבילי – ליל הסדר היה ויישאר מהחוויות היותר אהובות ומרוממות של חיי באשדות.

האם יחזור אי פעם, בצורה מותאמת לחיינו כאן עכשיו? לקוות מותר, נכון...?


הגדת סדר פסח מסורתית לעומת הגדת סדר פסח קיבוצית
מאת מיכה תמיר

בפתח הדברים אני מדגיש כי ההשוואה אינה באה להעמידן בתחרות זו מול זו, אלא להבין את השוני וסיבותיו.
ההגדה היא ספר המכיל את תוכנית ליל הסדר, את תכניו ואת ההנחיות לאב הסדר.
ההגדה החלה להיאסף לאחר חורבן בית ראשון.
ראשיתה ב-1000 שלפני הספירה. ההגדה החלה כאסופה של כתובים ממקורות שונים והלכה והתפתחה ושינתה דפוסים במהלך הגלות.
מותר לנו ליחס לה הישג אדיר של שימור המסורת ויצירת אירוע בעל אופי משפחתי בעיקרו, שבו נטלנו עלינו בכל פעם מחדש את המחויבות ללאום, לתורה ולבורא.
קשה לדעת אם מטרת שימור הלאום סביב טקסיות דתית ובעברית, עמדה לפני עיני ראשוני אוספיה, אך ברור הדבר, כי ההגדה, ההלכות ומועדי ישראל, הם ששימרו את עמנו ושפתנו והביאונו עד הלום.
מרבית ההגדה המסורתית בנויה סביב העצמת האמונה באלוהים ולהסתמכות על כוחו להישרדותנו האישית והלאומית.
לסיכום הפתיחה – ההגדה נאספה והותאמה ככלי לזיכרון העבר ושימור הלאום, האמונה והשפה. בפני בוניה ומבצעיה, לא עמדה כלל שאלת האמונה באלוהים, ההתייחסות אליה היא כנתון שאין עליו עוררין.
הגדת סדר הפסח הקיבוצית
רקע:
הקיבוצים הוקמו על ידי צעירים שהושפעו מהקומוניזם האוטופי שבא לברוא עולם חדש. בדרך כלל עזבו משפחות דתיות תוך נטישת הדת והתמרדות בסממנים שנראו בעיניהם כגלותיים.
הם הקדישו והקריבו את עצמם לבניית מולדת חדשה/ישנה לעם היהודי ועשו זאת תוך הנהגת נהגים מרחיקי לכת של התנהגות סוציאליסטית חילונית.
בתוך כך, תבעו מעצמם לברוא תרבות חדשה  שהיא חילונית ומתאימה את עצמה למצב החדש של גאולת הארץ.
התרבות החדשה התחייבה למועדי ישראל. כך נוצר ניגוד מובנה בין החילוניות הסוציאליסטית, למסורת שבמועדי ישראל. הצעירים שחגגו את החגים, הוסיפו להם נופך מביתם וכך נוספו מרכיבים כמו דתיים לטקסיות החילונית, למשל השירים: "והיא שעמדה" ו"תורת אמת".
התרבות החדשה לקחה על עצמה להוסיף למועדי ישראל מרכיבים חקלאיים, וביטויים לחילופי עונות השנה בארץ ישראל.
מכאן נמנה את ההבדלים הבולטים בין ההגדות.
ההגדה המסורתית נחוגה בדרך כלל במסגרת משפחתית.
ההגדה הקיבוצית נחוגה במסגרת קהילתית. (באשדות למעלה מ-1000 חוגגים)
ההגדה המסורתית נסבה סביב שולחן הסדר בלבד.
ההגדה הקיבוצית הכילה שירה וריקודים בקרב החוגגים ומעל במה.
בהגדה המסורתית מוזכר משה רבנו רק כבדרך אגב- וזאת לפי המקורות כדי שכל השבח על יציאת מצרים יהיה לה‘ לבדו ולא ע"י שליח.
בהגדה הקיבוצית מוזכר משה רבנו בצורה בולטת יותר.
ההגדה המסורתית ממוקדת בחיזוק האמונה באלוהי ישראל.
ההגדה הקיבוצית עוסקת בעונת השנה החקלאית, במובאות מההגדה המסורתית ובצירוף קטעים – חלקם מן המקורות וחלקם מהיצירה היהודית, כמו "מתי מדבר האחרונים" של ביאליק.

באשדות התקיים שנים רבות הנוהג של התכנסות לשירה ישראלית לאחר סיום הטקס.








התמונות בגלריות באדיבות הארכיון.






כניסה לאתר קהילה