דף הבית מפת הקיבוץ צור קשר
כניסה לאתר קהילה
בית הספר מול גלעד
היכנסו וראו מה קורה בבית הספר מול גלעד.
בית ספר יסודי אזורי.
מוזיאון בית אורי ורמי
מוזיאון לאמנות חזותית על שם אורי ורמי נחושתן.
בית איל- הרמוניה של חיים
ייעודו- שילוב בעלי צרכים מיוחדים עם כל גווני הקהילה.
תרבות, חינוך, בריאות, ספורט והנצחה.
חגים ומועדיםיום העצמאות
70 שנה למדינת ישראל

יום העצמאות 2018 - 
70 שנה 
למדינת ישראל

לצפייה בגלריות התמונות של חג העצמאות 
יש לגלול למטה... 


יום העצמאות 2018 נחגג במשותף לשני האשדותים ברוב עם ובהתאם למעמד המחייב- יום הולדתה ה-70 של ארצנו.
הריקוד שסיים את המופע
ילדי תש"ח על הבמה















יום העצמאות 2018 נחגג במשותף לשני האשדותים ברוב עם ובהתאם למעמד המחייב- יום הולדתה ה-70 של ארצנו.
המנחים המקסימים נריה אפרת ויניר אלתר ליוו את הערב בקטעי קישור הומוריסטיים. בני ובנות מחזור תש"ח נקראו לעלות לבמה בזה אחר זה לציון הולדתם באותה שנה יחד עם המדינה. שרהל‘ה שרון, אחת מילידות תש"ח, הפתיעה במחרוזת שירי מולדת להנאת הקהל. על הבמה הופיעו מספר גדול של נשים, בני נוער וילדים בקטעי ריקוד מגוונים כאשר ריקוד בו השתתפו כולם, סיים את המופע. לכבוד האירוע הוקם הרכב מוסיקלי של נגנים וזמרים, ההרכב בניהולו של אלון תמיר שימח את הקהל שהצטרף בשירה. 
המופע כולו הצטיין בשיתוף פעולה מלא ומעולה של תושבי שני קיבוצי אשדות.
תודה רבה, כמו תמיד, לאדוה ונטורה-מריזן- רכזת התרבות שלנו, שניהלה את ההכנות להעלאת הערב היפה הזה. תודה ענקית לכל מי שתרם ועזר, זה לא מובן מאליו.
אשדותים קדימה אשדותים!

לצפייה בגלריית התמונות ממופע יום העצמאות 2018 הקליקו-
http://www.ashdot-m.org.il/?catID=53&subID=55&sub2ID=417
התמונות באדיבות ולדימיר אזבל

קטע פיוטי מתוך יומן קיבוץ אשדות יעקב מס‘ 1059, שראה אור ב-1/5/1948- שבועיים לפני קום המדינה. ברקע- הקרב על גשר שנערך בין ה- 27 ל- 29 באפריל 1948.
נוף הרי גלעד מכיוון נהריים בשנות ה-40 של המאה הקודמת
נוף הרי גלעד מכיוון העמדה, בסמוך לבית הקברות, בימינו
התמונה מימין מהארכיון- צילם אליהו כהן ז"ל מאשדות איחוד,
את התמונה משמאל צילם- מיכה תמיר.





"יהי שלום בחילך"
האדמה רוותה גשם למכביר, עד כי דימית לראות את הדרך המופשרת, כאגם נרחב הנמתח לאורך כל השטח, המוביל אל שדה הגן והבננים. דימית כי הנה זה שלג שהפשיר, עיסה רוויה מים, מעלה אדים דקיקים, חורורים שהעין לא תשורם. 

הנני צועדת לצידי הדרך, בשביל צר הנוטה אלכסונית כלפי הדרך. דרך זו משום-מה מעלה תמונות נוף מ"מחוז ילדות" רחוקה, משם, מעבר חייך השני, התעטף והולך ערפילים נוגים, נוגים. ידוע ידעת כי כל המקרמות*, אשר אותם שזפה לראשונה עינך, עין הילדות, אינם עוד כאשר היו. 

השביל צר, כבוש ברגלי העוברים כאן מידי יום ביומו לעבודתם, הלוך וחזור. השער מאחרינו. אנו צועדים אל לב השדות. העין תרה אחרי צלליות-דמויות, שתתגלינה עוד מעט על פני האופק של מישור זה, עטור הרים קרובים-רחוקים, עלופי סוד וכמיהה בלתי מושגת, ככל אופק שהוא נראה כהקרוב, ולעולם לא תקרב אליו, כך יראו לי תמיד הרי גלעד-גולן. האם לא באחד המקומות האלה הקימו את בריתם יעקב ולבן, את גל-עד הברית?

העין תרה אחרי שרשרת הצלליות היוצאות מידי בוקר, בטרם השחר, להבטיח צעידה זו, הבטוחה ככלות הכל גם בימים אלה. השדות שלנו הם, ואת ההרגשה הזאת אין עוקרים מן הלב גם הדי ההתפוצצויות הקרובות ורחוקות. יש ותראם את "בחורינו" מתרחקים אל לב המעגל, ואם גם ברגע זה לא הבחינה בם העין, ידעת כי ישנם. ואם גם רחקו – השדה שלנו הוא.

הנך מעיף עין לצד דרום: בתים מלבינים ועל כולם האסם והארובה, ארובת הקיטור המתנשאת בגאון, שלא הונמך גם בימים אלה. שורות-רחובות הקורדונים* כמישה ללא עת זורקה בם, ועל כן כה גלויות לעין תחייכנה העגבניות האדומות, ידך אך תיגע וכבר נושרות הן מעל בדיהן בנקל. פח אחרי פח מתמלא. נחליאלי עליז צבעים וקל-זנב ידדה בפאתי הדרך בשורת אביב כי באה.

הינומה כחלחלה יעטו ההרים – הדליקה מזה, הגלעד מזה. זרות ונכר נושבים מהם. לעולם תראם חשופים כה, ויפה ומרתקת העריה.

יריות, התפוצצויות מקרוב ומרחוק. כהד יענו ההרים. מנגינת ליווי, שהאוזן מסכינה להן. אך יש אשר כרעם ירעים מקרוב, ונשאת עיניך אל עבר הבתים הלבנים – השלום להם?
עמוד עשן כחלחל ייתמר לשמים, זקוף ובוטח. משואות אלה – משואות חיים וביטחון. והלב הוגה ניבים נפלאים מנבכי הימים הרחוקים: גם אז עמדה אומה על חייה:
"שאלו שלום ירושלים ישאלו אוהביך. יהי שלום בחילך, שלווה בארמנותיך".*

יהודית ג.

המאמר הושאר נאמן למקור, השפה בה משתמשת הכותבת היא מליצית ואותנטית לתקופה זו, יתכן שקיימות כמה שגיאות, צריך לזכור שרבים ממקימי הקיבוץ היו "עולים חדשים".

אלה

                                                                                         

* ביחיד- מקרמה- עבודת יד שנעשית באמצעות קשירת חוטי בד מסוגים שונים. למשל- וילונות, מפות ומתלים.
* קורדונים- מוטות תמיכה לצמחייה חקלאית, בעיקר למטפסים, כגון גפנים.
* תהילים קכ"ב, ו‘-ז‘


כך נכתב בעמוד הראשי של יומן הקיבוץ מס‘ 1062, שראה אור ב-24/5/1948- עשרה ימים לאחר הכרזת המדינה. ברקע מלחמת השחרור- קרבות עמק הירדן והפינוי.
מתחפרים ושומרים על הישוב
ממראות המלחמה
התמונות מהארכיון, צילם- אליהו כהן ז"ל








במערכה-
עשרה ימים
היום יום 24 במאי.

עשרה ימים מאותו יום מיוחד ומיוחס- 14 במאי, עשרה ימים שעושים היסטוריה ועומסם כעשרה נצחים.

הוכרזה מדינת ישראל והרים ישמעאל ידו עליה. ירושלים עיר הנצח, עיר השלום, רחובותיה נלחמים, שכונותיה במערכה – והיא עומדת. העיר העברית, האביבית, השוקקת כים שלרגליה- מורעשת מן האוויר. ואף עמקנו השוקט נזדעזע זעזוע שני (לאחר ימי גשר בשלהי אפריל ס.ז.) ואל משואות שער הגולן ומסדה אנו נושאים עינינו, כי אין רואים עוד את שני מגדלי המים שהיו מתנשאים מרחוק בלבנם הגבוה...

עמדה דגניה הוותיקה, עמדה ההכרה כי אין נסיגה ואין מקום מבטחים מאחורינו; עמד האדם הלוחם נגד השריון, ניצחה הרוח החופשית.

ואשדות הגדולה, רבת-העם, ההומיה - שבתה ממלאכה ושקטה מרעיד. אף המקלטים והחפירות, שידעו שלושה ימי חיים רועשים, נדמו. פונו הזקנים, הילדים – ברגע האחרון, בחוג אווירוני האויב מעל לראשי התינוקות המצופפים במכוניות משא. בדרכים ספגו עוד מפגזי האויב, אף נפצעו, זחלו בתעלות בצדי הדרכים המופצצות עד הגיעם לכנרת. פונו, בבהלת שעה חמורה במערכת, גם חברים רבים ונוער כבלתי-לוחמים. מחשבת רבים ודאי לא השלימה עם כך, הרי חונכנו לעמוד במקום שהגורל העמידנו ולא להירתע. ואכן נקוטו* האנשים באכלם לחם-הפליטים בחיפה פתוחת-הלב ושמחו לשוב, להיות שלמים עם עצמם, עם גורל איש מישראל באלה הימים. חזרו ביום ה‘, חזרו במוצאי שבת, ועומדים לחזור גם הערב, ובין החוזרים גם הכיתות הגבוהות, הבנים והבנות.

לא רחוק היום ואשדות תחדש רעשה כקדם, ואיש אשדות יאמר אז: מי יתנני מנוחה מעט, מנוחת שבת מעמל ימי-חול, ושקט של ילדים ישנים את שנתם עייפי-משובה. לא ירחק היום- אמונה היא ותקווה ובטחון.

ימי התחפרות הם לנו, לעמק ולישוב כולו.

עוד ירום ישראל ידו – וגבר.

מ. בסוק
                                                                          

*ביחיד- נקוט- נמאס על עצמו, מאס בדרך או בדבר מסוים.


מאמר שנכתב ביומן הקיבוץ מס‘ 1121- שראה אור ביום העצמאות 1949, שנה לאחר קום המדינה, הכותב נזכר באשר אירע שנה קודם לכן.
1948- קיבוץ על הגבול, עמדת השמירה מעל מכון המים בירמוך
מלחמת השחרור- בית התינוקות לאחר הפגזה
התמונות מהארכיון, צילם- אליהו כהן ז"ל









לפני שנה
על סף השנה השנייה למדינת ישראל צפים ועולים הימים המצוינים בהישגים ובניצחונות של צבא ההגנה והישוב, מעלים אני בזיכרוננו את חברינו שנפלו חלל במלחמת החירות, זוכרים את עמידתה של אשדות כולה במערכה.

אכן, היו לאשדות ימים קשים ומצבים חמורים, היא צורפה בכור הלחימה, קנתה ניסיון ונתחשלה. אשדות קיימה גבול על כל אשר לו, לא נטשה אף חלקת אדמה ועוד הוסיפה והגדילה, חולשת על כל שטחיה ועל מעברות הירמוך, ובכל עת הידרשה נענתה לדרישה והושיטה עזרה לנקודות אחרות – עזרה באדם ובנשק, עזרה במחיר אבידות יקרות.

אכן, מיוחדים התנאים הגיאוגרפיים שלנו: רחבה מישורית צרה בגבולות עבר-הירדן סוריה, בין ירמוך ממזרח והירדן ממערב ואגם נהריים מדרום. ישוב בעל אוכלוסייה רבה ומגוונת, המשוכנת בבנייניי בטון ולבנים חדירים, בנייניי משק מפוזרים ורבים, ביניהם בתי תעשייה ומלאכה, ורב רכושו של המשק החי והדומם, פרי שנים של עמל ובנייה.

מצבת הנשק התאימה בזמנו למצבת הכוח הלוחם באזור ובעמדות שבחוץ (קרי: משלטים) ואם בעוצמה של נשק קל בלבד. נשק מסוגים שונים, מיושן ברובו, אשר השתמר יפה בתנאים של השלטון הבריטי בארץ.

יום ה-14 במאי – בא היום הגדול המקווה. נסתיים והגיע לקיצו השלטון הבריטי בארץ. שעות אחרי הצהריים. רבים החברים הצמודים אל מקלטי הרדיו. בן-גוריון מכריז על הקמת מדינת ישראל. גל של שמחה רבה עובר על כל אחד, ורבה החרדה: היפלשו עמי ערב? איך נעמוד? הלב רוטט, העיניים תרות על פני הרי הגולן והגלעד. הערב מביא ידיעות ראשונות על המשא ומתן המתנהל בנהריים, על השתלטות כוחות עיראקיים על מפעל החשמל וכל אשר בו. ואנו, אשר שימשנו משנים כמרכז ומעוז לאנשי נהריים, נמצאנו עומדים חדלי ישע בתוקף הנסיבות והתנאים. ועם החמרת המצב שם ידענו כבר, כי לא עניין מקומי בלבד הוא. בו בערב הופעלה ונערכה אשדות כולה ללחימה ולהגנה. הקשר עם אנשי נהריים והשיחות הטלפוניות עם השליט העיראקי ואיומיו הבהירו לנו את המצב ללא אשליה. בו בלילה פוצצו הגשרים ליד גשר.

למחרת ב-15 בו נקבע משטר צבאי ממש. אין יוצא לעבודת שדה וגן. מרבית הציבור מרותק לעמדותיו, מעמיקים חפור בונים בקדחתנות מקלטים ונעשים סידורים נוספים לשעת החירום. ניתנה הוראה להיכנס למקלטים.

בשעה 9:00 נשמעת שריקת הפגז הראשון בחצר. במוסך האווירונים לשעבר נפגע אחד החיילים. למחרת היום בעוד אנו שקודים על ההתחפרות ועל הביצורים, נשמעים זמזומי האווירונים, והפצצה הראשונה מרעישה את הנקודה כולה...

י. ענבי
                                                                                                        


תפילה על הבית- מתוך אותו יומן (מס‘ 1121) אשר ראה אור ביום העצמאות 1949

סיפור תמים ממלחמת השחרור מפיה של מרים גבעול ז"ל
על המשמרת
בדרך לעמדה
התמונות מהארכיון, צילם- אליהו כהן ז"ל









סיפור תמים ממלחמת השחרור-
נכתב ע"י מיכה תמיר מפיה של מרים גבעול ז"ל

כשהודיעו על פינוי הילדים וכל שאר הבלתי לוחמים, קיבל כל אחד מהנשארים הודעה לאיזה קטע ועמדה הוא שייך (למטרת שמירה על הישוב). מיד אסף כל מפקד את אנשיו וחילק את התפקידים.

השתייכתי לקטע מס‘ 3, בצד הדרומי מזרחי של המשק (אשדות יעקב). לאורך גדר הקיבוץ נחפרה תעלה שרק איש אחד היה יכול לעבור בה. התחילו להכין בתוך התעלה עמדות ובהן כוכים, שכל אחד יוכל לשבת ולנוח ברגעי הפוגה בלילה. בעמדה היה טלפון שקשר אותנו עם המפקדה ועם המרכזייה.  ביום הפינוי הופצץ חדר האכילה. עברנו לאכול בחדר האכילה של הילדים שפונו. לצורכי אכילה היו ריצות למטבח וחדר האוכל בין הפגזה להפגזה. ואם תפש אותנו אווירון בדרך היינו משתטחים...

חלקת האפונים הייתה קרובה למשק, מאחורי הגדר. הטרקטוריסט שעבד בה השתייך לקטע שלנו. היינו מנצלים כל הפסקה ביריות ללקט אפונים עבורנו, 
ואם ירו- הסתתרנו מתחת לקומביין (רכב גדול המיועד לקציר). גם לכרם הגענו. בצרנו וארזנו אחר כך ברפת.
 
מים היו רק ברפת. לבחורים אין בעיה. רוצים להתרחץ – מתיזים בצינור. אולם, אנו הבחורות, הרפת הרי פרוצה. היציע חבר – מרים, מה הבעיה, בואי נחזיק שמיכה.

התגנבתי באחד הערבים להחליף בגדים. התפשטתי והנה אווירון. ועלי הן להיות בעמדה בתפקידי. תפסתי בגדי בידי ורצתי עירומה. הגעתי לפתחו של מקלט. ישבתי והתחלתי להתלבש ושוב – אווירון. רצתי בבגדים התחתונים בלבד. רצתי דרך הרפתות שלא יראוני בקלקלתי. איכשהו גמרתי להתלבש והגעתי לעמדה.
 
משנפלו שער הגולן ומסדה, החמיר מצבנו. שח לי חבר: מי יודע מה מצפה לנו? ודאי יש לנו כאן בין הלוחמים מספר זוגות – אבות ואימהות לילדים שאינם בבית. היש עוד בעולם צבא כזה ששניהם לוחמים?

 


קרבות עמק הירדן במלחמת העצמאות
ממראות המלחמה
משה טבקרקה (תמיר) ונחום שיפר בעמדה
התמונות מהארכיון, צילם- אליהו כהן ז"ל








קרבות עמק הירדן במלחמת העצמאות 
לקט וכתב- מיכה תמיר


תאריך התחלה: 15 במאי 1948
תאריך סיום: 21 במאי 1948


הצדדים הלוחמים

ישראל:
גדוד 12 (חטיבת גולני), חברי היישובים בעמק הירדן, יחידות מחטיבת יפתח, יחידות מ חטיבת כרמלי בפיקוד:  משה מן (מפקד חטיבת גולני), יצחק ברושי (מפקד גדוד 12),  משה דיין (מפקד הגזרה מ-18 במאי 1948)

סוריה:
החטיבה הסורית הראשונה בפיקוד קולונל עבד אל-והאב חכים (מפקד החטיבה הסורית הראשונה)

כוחות

ישראל: 70 מגינים בדגניה א‘, 80 מגינים בדגניה ב‘, גדוד 12 (2 מחלקות באשדות יעקב, שתי מחלקות במצב הכן בטבריה, פלוגת חי"מ בצמח ובמשטרה)

סוריה: 2,000 חיילים (שני גדודי רגלים, גדוד שריון עם פלוגת טנקים רנו 35 ורנו 39 ושתי פלוגות שריוניות עם תותח קל). 4-6 סוללות תותחי 75 מ"מ ו-105 מ"מ. 20 מטוסי אימון הרווארד שהוסבו למטוסי קרב או הפצצה.

אבידות

ישראל:
69 הרוגים (54 בצמח, 8 בדגניה א, 7 בדגניה ב)

סוריה: עשרות הרוגים ופצועים

קרב עמק הירדן במלחמת העצמאות נערך ב-15 במאי 1948 - 21 במאי 1948 בין הצבא הסורי לבין כוח המגן העברי - חיילים ומגיני היישובים בעמק הירדן. הקרב נגמר בנסיגת הסורים לקו ההתחלה לאחר שנגרמו אבידות כבדות לשני הצדדים.
בתחילת הקרבות היה משה מן מפקד חטיבת גולני מפקד כוחות ההגנה באזור, אולם משהורע המצב מינה הפיקוד העליון את משה דיין למפקד גזרת עמק הירדן. גדוד ברק (12) שהתפנה לתפקידים נוספים לאחר השתתפותו בקרב על טבריה, הורד לאזור בקעת כנרות. היישובים חוזקו ובוצרו לקראת הבאות.
בין היישובים בבקעת כינרות והחזית הסורית היו משטרת צמח והעיירה הערבית הגדולה צמח (סמח‘). היה צורך להשתלט עליהם לפני תחילת המערכה.
ב- 27 באפריל 1948 בשעה 18.00 הודיעה התצפית כי הבריטים עזבו את המשטרה. כוח של גולני ומגינים מקומיים, מצויד בחומר נפץ יצא בלילה ותחת אש הצליח להצמיד את חומר הנפץ לקיר המשטרה. דרך הפרצה שנפערה פרצו הלוחמים וטיהרו את הבית. לפנות בוקר ברחו כל תושבי סמח‘. הכוחות התבססו בבניין המשטרה ובעיירה, התבצרו והתכוננו להתקפה.
ב-13 במאי 1948 הוציא משה מן מפקד חטיבת גולני "פקודת יום מס‘ 1" ובה הכריז על מצב צבאי בכל המרחב והסמיך את המפקדים לגייס את התושבים לעבודות ביצורים ולהפקיע כל סוגי נשק מהיישובים לפי צורכי המערכה.

את המערכה בעמק הירדן אפשר לחלק ל-3:

1. פלישת הסורים (15 במאי 1948 - 17 במאי 1948). באותה יממה פונו ילדי עמק הירדן והלא לוחמים.
2. נפילת צמח (18 במאי 1948 - 19 במאי 1948).
3. הקרב על הדגניות (20 במאי 1948 - 21 במאי 1948).

פלישת הסורים


ב-14 במאי 1948 קיבל קולונל עבדאללה ווהאב אל-חכים, מפקד הבריגדה הסורית הראשונה, שחנתה בדרום לבנון, הוראה לנוע לתוך סוריה ודרך מזרח רמת הגולן, להגיע לאזור בקעת כנרות ולהתמקם שם לפני התקפה על הכוחות היהודיים. במוצאי ה-15 במאי 1948 נראו המכוניות המוארות של הטור הסורי בעברן בכופר חרב לאורך רכס הגולן.
הסורים תפסו את תל אל-קאסר (כעת קיבוץ תל קציר) ובשעה 01.00 פתחו בהרעשת תותחים ומרגמות על עין גב. בבוקר ה-16 במאי 1948 הפציצו מטוסים סוריים את יישובי העמק והחלה הרעשת תותחים על מסדה ושער הגולן.
שתי פלוגות סוריות החלו לרדת מתל אל-קאסר בחיפוי תותחים ומשוריינים. תוך זמן קצר הם הצליחו לכבוש את המחנה הצבאי הבריטי ומחנה ההסגר לבהמות (הקרנטינה). אלה היו רגעים קריטיים למערך ההגנה בצמח. תוך זמן קצר הגיעו לצמח כוחות גדוד 12 שחנו בטבריה והתארגנו בקו הגנה. הסורים הסתפקו באותו יום בביסוס כוחותיהם תוך המשך הפגזות תותחים והפצצות אוויריות.
באותו זמן נעה פלוגה סורית  מתל א-דוויר למכון המים שעל הירמוך שישמש עמדת הגנה קדומנית של מסדה ושער הגולן. כל אנשי העמדה פרט לאחד נהרגו. הרגלים הסורים בחיפוי משוריינים המשיכו להתקדם לעבר שער הגולן אולם אנשי המשק בעזרת תגבורת גולני ותותח 20 מ"מ הצליחו להדוף אותם.
בלילה נערך תמרון הטעייה של סירות על פני הכנרת שפתחו באש אל החוף כדי להגביר את מתיחות הסורים ולשבש את תוכניתם.

התקפת נגד סורית ופינוי ילדי עמק הירדן 17.5.1948

למחרת, ב-17 במאי 1948 ניסו הסורים לשוב ולתקוף את צמח בסיוע שריון. התקפתם נהדפה בסיוע תותחי 20 מ"מ. בלילה נערך תכסיס הטעייה על ידי מכוניות שעלו לרכס פורייה באורות כבויים וירדו לעמק באורות גלויים כדי לעורר רושם של תגבורות המגיעות לעמק. באותו לילה פונו הילדים והלא-לוחמים מיישובי העמק.

נפילת צמח

ב-18 במאי 1948 החלה ההתקפה המכרעת על צמח. 30 כלי רכב משוריינים ובהם טנקים מטיפוס רנו R-35, התפרסו בחיפוי הרעשה והחלו לנוע לכיוון צמח. ההרעשה ערערה את בתי החימר של העיירה ששימשו מסתור למגינים והחפירות לא היו עמוקות במידה מספקת. הטנקים אגפו את צמח מדרום תוך כדי הפגזות קשות. למגינים לא נותרה ברירה אלא לסגת לבניין המשטרה כשאש הסורים מזנבת בהם ופוגעת ברבים מהם. מכונת ירייה שהוצבה על הגג חיפתה על הנסוגים. רק עם כיבוש צמח החל חיל הרגלים הסורי להתקדם.
תגבורת של גדוד 12 בפיקוד הסמג"ד צביקה לבקוב (אחיו של חיים לבקוב) הגיעה לפני הצהריים למשטרת צמח. הוא החל לארגן את האנשים במשטרה אולם הטנקים הסורים סגרו עליה. לבקוב נתן ללוחמים הוראת נסיגה והוא ומספר לוחמים נשארו בבנין לחפות עליהם. כל הנשארים במשטרת צמח נהרגו. הנסוגים נאלצו לעבור את מאות המטרים עד לדגניות כשהם חשופים לאש הסורים ורבים מהם נהרגו ונפצעו. הסורים הסתפקו בכיבוש המטרה וייצבו את קוויהם בצמח ובמשטרה.
מטה חטיבת גולני שלח תגבורות מגדוד דרור של תושבי הגליל התחתון ועמק יזרעאל. למקום הגיע גם כוח מחטיבת יפתח שהתכונן לתקוף את המשטרה בלילה.
הפיקוד העליון העריך את חומרת המצב. הוא הפריד את גזרת עמק הירדן מגזרת גשר ומינה את משה דיין למפקד הגזרה.
באותו לילה החליטו חברי מסדה ושער הגולן לנטוש את קיבוציהם ולהתפנות לקיבוץ אפיקים למרות שלא קיבלו על כך אישור.
יחידה מחטיבת יפתח התקיפה באותו לילה את משטרת צמח. ההתקפה נכשלה, אך לסורים נגרמו אבידות. התקפה זו שיבשה את לוח הזמנים של הסורים וגרמה לדחיית ההתקפה על הדגניות ב-24 שעות.
ה-19 במאי 1948 נוצל להתבצרות בדגניה א‘ ודגניה ב‘ והכנה לקראת ההתקפה המכרעת. באותו יום נסעו נציגים של ותיקי הדגניות לפיקוד העליון בבית האדום, נפגשו עם דוד בן-גוריון ובקשו עזרה. בן-גוריון אמר להם שאין לו כל אפשרות לשלוח תגבורת והפנה אותם ליגאל ידין שהיה אז ראש אגף המבצעים. ידין אמר לנציגים כי אין מוצא אלא לתת לערבים להתקרב עד כדי 20-30 מטר משערי דגניה, ואז להילחם פנים אל פנים עם כלי השריון שלהם. לאחר ויכוח בין ידין לבן-גוריון, ובלחצו של משה דיין, הסכים בן-גוריון להעביר ארבעה תותחי שדה 65 מ"מ (נפוליאונצ‘יקים) לעמק הירדן ל-24 שעות בלבד.

הקרב על הדגניות


בדגניה א‘ היו 70 מגינים ובדגניה ב‘-80, חברי היישובים בעמק הירדן וכן לוחמי גולני וכיתות פלמ"ח. המגינים נעזרו בשלושה תותחי 20 מ"מ שהוצבו בבית ירח, בארבע מרגמות 81 מ"מ. לכל אחת מהדגניות היה מטול פיא"ט עם 15 פצצות.
התקפת הסורים על הדגניות התחילה ב-20 במאי 1948 בשעה 04.30. תחילה הפגיזו במשך כרבע שעה את שני הקיבוצים. אחר כך נע גדוד רגלים בשלושה טורים בסיוע 8-12 טנקי רנו 35 וכעשרים שריוניות. הם התקדמו לאורך 600 המטרים בין משטרת צמח לדגניות. המגינים פתחו באש מכל כלי הנשק ברשותם והרגלים נעצרו אולם הטור המשוריין המשיך ופרץ את גדר המשק החיצונית. תותח 20 מ"מ פגע בשתי שריוניות. טנק אחד הגיע עד 30 מטר מהחפירה ונפגע בפגז פיא"ט ובקבוק מולוטוב. אנשי הצוות שלו חוסלו. עוד שני טנקים נפגעו מרימונים ובקבוקי מולוטוב. יחידת רגלים סורית שנעה בעקבות הטנק שפרץ חוסלה באש המגינים. ב-07.45 נבלמה ההתקפה, אם כי חיילים סורים התחפרו והחזיקו בשטח שבין משטרת צמח ובין גדר דגניה א‘.
עוד בלילה התקרבה יחידת חי"ר סורית לדגניה ב‘ וניסתה לחדור לקיבוץ, אך נהדפה. רק לאחר הדיפה ההתקפה על דגניה א‘ הגיע תורה של דגניה ב‘. תותחים וטנקים סורים הפגיזו את העמדות הקדמיות של הקיבוץ. לקראת הצהרים הגיחה יחידת רגלים מאחורי הטנקים והתקרבה עד 30 מטר מעמדות הקיבוץ, אך נהדפה באש המגינים. הסתערות נוספת של תריסר כלי רכב משוריינים ויחידת חי"ר נבלמה אף היא.
הדגניות בלמו את הסורים, אבל הם עדיין לחמו ליד הגדרות והמטירו אש תותחים ונשק קל על שני הקיבוצים. מצב התיקו הזה נמשך שעות ספורות.
בשעה 13:20 הגיעו ארבעה תותחי 65 מ"מ לרכס פוריה והחלו להפגיז את הסורים. הפגזים הראשונים נפלו בכנרת אבל לאחר טווח נוסף פגע פגז במצבור תחמושת בצמח והוא התפוצץ. אחר כך קירבו התותחים את הטווח ופגעו ברגלים ובשריון בין צמח ודגניה. השדות היבשים החלו לבעור והחיילים הסורים נמלטו ובעקבותיהם השריון. עד הערב פינו הסורים את כל שדה הקרב ונסוגו בחזרה לתל אל-קאסר.
למחרת, בבוקר ה-21 במאי 1948 שבו כוחות ההגנה והתבססו במשטרת צמח ובעיירה. עשרות הגוויות זוהו והובאו לקבר אחים בדגניה.

תוצאות הקרב

הסורים תלו את כישלונם באי מוכנותם ובאיכות הביצורים הישראלים. הם הצביעו על רמה ירודה של חיל הרגלים והעדר תיאום בין היחידות השונות. בעקבות הכישלון הזה התפטרו שר ההגנה, הרמטכ"ל (במקומו מונה חוסני א-זעים) ומפקדי שתי החטיבות. המפלה שכנעה משקיפים בריטים כי הערבים לא ינחלו ניצחון במלחמה זו.
הסורים נטשו את תקוותם שיוכלו לפרוץ לנצרת וחיפה והסתפקו בהפגזות ובהתנגשויות מקומיות בעמק הירדן. הם החליטו לתקוף ולכבוש נקודות מבודדות כדי לזכות בהישג כלשהו. ב-10 ביוני 1948 הם תקפו את עין גב ונהדפו, אולם לקראת כניסת ההפוגה הראשונה לתוקף, הם הצליחו לכבוש את משמר הירדן וליצור ראש גשר בצורת משולש לעבר הגליל העליון המזרחי. מכאן ואילך התנהלו רוב הקרבות בחזית הסורית באזור ראש הגשר הזה (מבצע ברוש).
מבחינת היישוב היהודי הייתה ההצלחה בקרב עמק הירדן המשולבת בהצלחת הקרבות באזור גשר וכוכב הירדן חשובה ביותר. לא רק שתוכניות הסורים והעיראקים לפרוץ משם לעבר הגליל נחלו מפלה אלא שהצלחה זו העמיקה את הביטחון ביכולת העמידה שלו על אף נחיתות בכוח הנשק, בשריון, ארטילריה ומטוסים.

לא ניתן לדבר על הקרבות בעמק הירדן, מבלי להזכיר את הקרבות בקיבוץ גשר

הקרב על קיבוץ גשר במלחמת העצמאות נערך בין חברי קיבוץ גשר, לוחמי פלמ"ח ולוחמי גדוד ברק של חטיבת גולני ובין הלגיון הערבי וחיל המשלוח העיראקי. הקרב נערך בשני שלבים: הראשון, טרום הכרזת המדינה - התקפה של הלגיון הערבי (27 באפריל 1948 - 29 באפריל 1948), והשני, לאחר הכרזת המדינה - התקפה של חיל המשלוח העיראקי (15 במאי 1948 - 22 במאי 1948). בכך הייתה גשר לאחת הנקודות הבודדות אשר בתחומי מדינת ישראל של החלטת החלוקה שהותקפה על ידי הלגיון וששטחים בסביבתה נתפסו על ידו. הקיבוץ נהרס אך לא ננטש.
ילדי גשר והבלתי לוחמים, פונו בתחילה לאשדות יעקב ומשם לחיפה.
.

מאמר שנכתב במרץ 2018, כתגובה לדבריו של אלי מויאל

מאמר שנכתב במרץ 2018, כתגובה לדבריו של אלי מויאל 
מאת מיכה תמיר

הערה מקדימה.

אינני מכפיף את דברי לשיפוטיות של טוב או רע, אלא מנסה להשקיף מרחוק על תהליכים שהיו משפיעים על ההיסטוריה שלנו.

לפני ימים ספורים אמר אלי מויאל – יליד מרוקו  וראש עיריית שדרות לשעבר:  "אם הספרדים היו עולים לארץ לפני האשכנזים הייתה קמה בישראל מדינה ערבית".

ב- 1772 , היגיע לארץ יהודי בשם רבי עזריאל משקלוב. האיש נשלח לארץ ישראל מטעם קבוצת רבנים שנקראו רבני רוסיה, כדי לסכם מהלכים שנרקמו עם השולטן הטורקי, ליישב את הארץ עם יהודים מהמדינות הסלביות. העניין כמעט הושלם, כאשר במהלך השיחות באיזמיר חלה רבי עזריאל ונפטר שם. עם קבורתו נקברה גם  היוזמה.

(למען הפוליטיקלי קורקט עלי לציין כי מצד אמי אני דור תשיעי לאותו רבי עזריאל.)

אם היה המהלך מצליח, היו פני ההיסטוריה של ההתיישבות היהודית בארץ שונים לגמרי. הציונות – אם היתה קמה – היתה מוצאת בארץ יישוב יהודי דתי גדול, שהיה משפיע על אופי המדינה ועל מערכת היחסים עם מדינות האזור.
אפשר להניח כי המשטר שהיה קם בארץ היה נשען על מוסדות והלכות דתיים ויתכן שהיה קם אפילו סנהדרין של רבנים.

התנועה הציונית אף כי הונעה על ידי מסורת ישראל, לא היתה דתית והושפעה גם מהמהפכות הצרפתית והקומוניסטית.

על  כן התאפשר המצב של הקמת התנועות ההתיישבותיות הגדולות שהיו חילוניות ונשענו על האידיאולוגיה של הקרבת הפרט למען הכלל ובין היתר להקים את התנועות הקיבוציות והמושביות, אשר עיצבו את גבולות המדינה ואת תרבותה באותה עת.

מלחמת העולם שינתה גם את מהלך ההיסטוריה של ישראל. מלחמת העולם הסתיימה 
ב- 1945 וב- 1948 כבר הוקמה המדינה. בארץ היו אז כמה מאות אלפי יהודים, שנקלעו למלחמת קוממיות, תוך כדי קליטת גלי עלייה מכל רחבי העולם.

מנהיגי המדינה החדשה, עיצבו את משטרה ותרבותה לאותה עת. כמו בכל מדינת הגירה נוצרו מתחים בין תרבותיים ובין עדתיים שרוסנו במידה רבה על ידי מלחמות חוזרות ונשנות עם שכנינו. מתחים כאלה קיימים בכל מדינת הגירה. בדרך כלל הראשונים לבוא מתנשאים מעל החדשים ואלה לבאים אחריהם והגלגל מסתובב לו.

אין הדבר בא להצדיק בשום אופן את הגישות המזעזעות של חלק מהמנגנון במדינה, שהתבטאו ביחס המזלזל למשפחות  עולים ובהתנשאות גזענית.

משפחתי מעורבבת מאוד ממוצאי מזרח ומערב ומגולמת בסובלנות ואהבה. כך גם אוכלוסיית המדינה. אך מדי פעם עולים במדינה גלי תגובה על ידי בני הדור השני והשלישי לעולים של אז, הנושאים בקרבם מורשת רגשית של השפלה. תגובתם עזה. יש לא מעט פוליטיקאים ומפלגות שנבנו מכך וחלקם אף מעודדים ומתסיסים במכוון את הרגשות הללו.

דבר זה מצער כי בעצם התהליך הטבעי הוא של קירוב ועירוב אתני ותרבותי.

אז מה יהיה? אינני יודע.


מלחמת ההתשה- ילדי המקלטים

מלחמת ההתשה- ילדי המקלטים
בין השנים 1967-1970 חלה מלחמת ההתשה לאורך קו הגבול בין ישראל לירדן במקביל למלחמת ההתשה שהתנהלה בין ישראל למצרים סביב תעלת סואץ.
ארגוני הטרור הפלסטיניים שנדחקו על ידי פעולות מערכת הביטחון משטחי הגדה המערבית של הירדן אל שטחי הגדה המזרחית, בשיתוף עם ממלכת ירדן- ביצעו פעולות נגד יישובי עמק בית שאן ועמק הירדן. 
פעולות אלה כללו: ירי מרגמות, מיקוש, חדירות ליישובים, ירי מנשק קל ופעולות חבלה נגד אזרחים וכוחות צה"ל.
בנוסף לעיבוי קו ההגנה על נהר הירדן (שכלל בין השאר בניית גדר מערכת ופעולות פשיטה של צה"ל מעבר לנהר) פיתח הצבא סביב היישובים הגנה סבילה: נחפרו תעלות קשר ונבנו מקלטים מרווחים יותר שהתאימו גם ללינה.
במשך כמעט 3 שנים היוותה אשדות יעד להתקפות חוזרות של הפגזות, חדירות ומיקושים.
בתקופה זו ילדי הקיבוץ לנו במקלטים באופן קבוע. 
חוויות אלה של ריצה למקלטים בבהילות בזמן ההפגזות, והלינה בהם- הינן חוויות מעצבות ונשארו חקוקות בזיכרונותיהם של אלה שהיו אז ילדים. 


ילדים במקלט



תעלת קשר


בניית מקלט ליד חדר האוכל


הצד הדרומי של חדר האוכל שנפגע מפגז


לצפייה בגלריית התמונות המלאה של מלחמת ההתשה- ילדי המקלטים יש לגלול למטה...


חגיגת העצמאות 1997

חגיגות העצמאות 1997- כך חגגו באשדות לפני 20 שנה...

מופע החג של אותה שנה היה בנושא "100 שנות ציונות".
באותה תקופה הייתה שוש פרח רכזת התרבות של אשדות.
תחת ניצוחה של שוש נוצרו מספר קבוצות כאשר כל קבוצה ייצגה נושא שונה הקשור בציונות.
המופע כלל מערכונים הומוריסטיים, שירים וריקודים ומשתתפיו היו מכל הגילאים.
ערב החג כולו היה מושקע וחגיגי במיוחד.

קבוצת ה"הרצלים"

 
קבוצת "החלוצים והבילויים"


קבוצת "הקמת המדינה"


קבוצת "ירושלים"


קבוצת "העליות"


לצפייה בגלריית התמונות המלאה של חגיגת העצמאות  1997 יש לגלול למטה...






כניסה לאתר קהילה