דף הבית מפת הקיבוץ צור קשר
כניסה לאתר קהילה
בית הספר מול גלעד
היכנסו וראו מה קורה בבית הספר מול גלעד.
בית ספר יסודי אזורי.
מוזיאון בית אורי ורמי
מוזיאון לאמנות חזותית על שם אורי ורמי נחושתן.
בית איל- הרמוניה של חיים
ייעודו- שילוב בעלי צרכים מיוחדים עם כל גווני הקהילה.
תרבות, חינוך, בריאות, ספורט והנצחה.
מקומות באשדות
ל"מקומות באשדות" מצורפות גלריות תמונות- לקישורים לגלריות יש לגלול למטה...

הספרייה ע"ש קלמן שץ
בניין הספרייה בימינו
בניין הספרייה, 4 לפברואר 1975









הספרייה ע"ש קלמן שץ

מאת שולה אבישר

כאשר הגיעו אנשי קבוצת "אחדות" לגשר נחלים ב-1924, קיבלו את פניהם שניים – קלמן ומשה שץ. שני אלו הגיעו למקום ב-1923, ורק הם נשארו מקבוצת "הבשקירים" שהתיישבו בגשר נחלים.
קלמן שץ נולד ברוסיה ב-1887. הוא היה חקלאי ואיש התיישבות ברמ"ח אבריו. שץ לא נרתע מקשיי אקלים, מעבודה קשה, מקדחת ומאיומי השכנים הערביים. במשך השנים הפך לבר-סמכא לענייני חקלאות. הוא שפע רעיונות, חיפש אמצעים לשיפור עיבוד הקרקע וההשקיה, פיתח כלים, קבע דפוסים בענף השלחין והדריך את העובדים בחקלאות בגשר ובאשדות וביישובי ארץ ישראל. הוא היה איש נעים הליכות, אהב להסב עם חברים ולשוחח עימם, שחר תרבות ואף נתן בשיר קולו.
ב-22.2.1968, בגיל 71, נפטר קלמן שץ. בשנת 1969 הוחלט להנציח את זכרו על ידי הקמת ספריית חברים וילדים, שתכלול חדר המיועד להנצחת נפטרים וחדר עיון.
ב-18.2.1971 הונחה אבן הפינה לספרייה ע"ש קלמן שץ, שנבנתה ליד "בית אורי ורמי" והמועדון לחבר – כחלק מאשכול המוסדות התרבותיים באשדות. בפברואר 1975 נחנך המבנה בטקס רב רושם, אשר בו השתתפו חברים ואישים ממוסדות שונים, שתרמו כסף להקמת הספרייה. 
בשנים הראשונות נוהלה ספריית החברים והילדים על ידי ליזה צ‘רקסקי ז"ל. אחד מהחדרים שבמבנה יועד ל"מפעל הספר", שבו הזמין ומכר ספרים זכריה מילר ז"ל. החליפה את ליזה מיכל בן אלון ז"ל, שנשלחה ללמוד ספרנות באורנים.
בשנים האחרונות, כשפרשה מיכל מהנהלת הספרייה, איש לא החליף אותה. הספרים צברו אבק ונותרו על המדפים "כאבן שאין לה הופכין".
בשנת 2018 נמכרו ונמסרו הספרים לגופים שונים. המדפים פורקו. אולם הספרייה נמסר למוזיאון. בניצוחה של רות שדמון מתקיימות בו הדרכות ילדים באמנות ונערכות בו תערוכות. פינת הזיכרון נשארה על כנה. בחדר העיון ובחדר של "מפעל הספר" לשעבר שוכן ארכיון הקיבוץ.
בניין הספרייה לבש פן של אמנות ושל שימור העבר האשדותי.
                                                                                                        
דבר העורכת-  לרגל חנוכת מבנה הספרייה המחודש וחגיגות ה-70 למדינת ישראל אצרה רות שדמון מטעם מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן, את התערוכה חוד החנית- אשדות מגויסת לחזון הגדול, תערוכה המוקדשת לפועלם של חברי הקיבוץ בשנים שקדמו להקמת המדינה, כמקרה בוחן לתנועה הקיבוצית כולה.

התערוכה כוללת תצלומים של שני צלמים ילידי גרמניה אשר התיישבו בעמק הירדן ובו חיו ופעלו – נפתלי אופנהיים ואליהו כהן, והיא מוצגת בספריית שץ, כחלק מהמוזיאון, החל מערב יום הזיכרון לחללי צה"ל,
לצד התערוכה אַתְּ הבית שלי תערוכה מציוריו של הצייר ראובן בן אלון, חבר הקיבוץ.
 

במבואת הספרייה ישנו דלפק מאחוריו הייתה ניצבת הספרנית ועליו עברו והוחלפו ספרים רבים מספור. לצד הדלפק- כוננית מלאת תאים סדורים לפי הא‘-ב‘ שהכילו בעבר את הכרטיסיות שהיו בשימוש הספרייה, עליה מונחת תמונתה של מיכל בן אלון ז"ל, שנפטרה במרץ השנה (2018). לצד התמונה אכסנה רות שדמון את הכרטיסיות הישנות בשני כלי זכוכית שקופים.

אלה   

הזמנה לחנוכת בית הספרייה          פינה לזכרו בספרייה, קלמן שץ- ראשון המייסדים
 

הנחת אבן הפינה, 18/2/1971, ברקע המוזיאון והמועדון לחבר


בניין הספרייה בבנייה


ספרים... בימים בהם הייתה הספרייה בשיא פעילותה


הספרים שנותרו והפינה לזכר קלמן שץ ז"ל


תערוכתו של הצייר ראובן בן אלון


תערוכת התצלומים של נפתלי אופנהיים ואליהו כהן


הכוננית עם תמונתה של מיכל בן אלון ז"ל והכרטיסיות


בריכות הדגים













בריכות הדגים 
מאת שולה אבישר

"...תבנית כל דגה אשר במים מתחת לארץ."  דברים, ד‘- י"ח
"ורעשו מפני דגי הים ועוף השמיים וחיית השדה וכל הרמש על האדמה..."
      
יחזקאל ל"ח- כ‘

הדג במקורות יהודיים ואחרים מסמל פוריות ושפע. בקבלה מהווים הדגים סמל נגד עין הרע, ובני מזל זה נחשבים כבני מזל (גד – מזל, בהיפוך אותיות דג). על גדות הכינרת נמצאת כנסיית הלחם והדגים במקום שבו, על פי המסורת הנוצרית, אירע נס הלחם והדגים של ישוע.

חברי גשר הרבו לבלות על גדות הירדן בשעות הפנאי המעטות שהיו להם. הם נהגו להתכנס בחורשת האיקליפטוסים שליד הנהר, לשיר, לשוחח ולרדת לשחייה מרעננת במימיו של הירדן. אחד החברים, גדליה ספרוקט, הציע להשתמש באוצרות הטבעיים שהציע הנהר ולגוון את התפריט הדל של חברי אשדות. הוא העמיד שתי חביות גדולות במים שליד הגדה ושם בהן פיתיונות לדגים. בגשר ציפו לקרפיונים להכנת "גפילטע פיש", אך בחביות נלכדו דגים גדולים ושמנים – שפמנונים. לא כל החברים אהבו את טעמם של אלו, והטבחיות סלדו מההתעסקות בבשרם. בכל זאת, השפמנונים הוסיפו גיוון לתפריט.

באשדות דובר לא מעט על הצורך לנצל את אפשרויות הדייג בירמוך, בירדן ובבריכת רוטנברג (נהריים). רק עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ב-1939, הוחלט להקים את ענף הדייג. כותב חיים קרוכמלניק, מראשוני העובדים בדייג:

"איני יודע את התאריך המדויק שבו התחלנו בגידול הדגים במשק. זה היה בשנים 1942-1943. בשנים ההן נמצא ענף גידול הדגים בארץ בראשיתו, בייחוד גידול דגים במים שאובים.  לרשותנו עמדו 150 דונם קרקע בזור. שם התחלנו לראשונה. היתרון היה שהמים מהירמוך עלו לנו בזול.
בשנים ההן עוד לא היה ניסיון בתכנון בריכות ובגידול דגים. הציוד היה דל. חסרו לנו בגדים כדי להיכנס בחורף למים הקרים וכן פריטים נוספים אחרים. בתקופה זו סבל היישוב מחוסר מזון, והכל היה יקר. ענף הדגים השתלב באספקת המזון. לא עבר זמן רב עד שהגדלנו את הענף בעוד 200 דונם בג‘ונגל שליד הירמוך. התגבשה קבוצת עובדים של חמישה חברים, שאחד מהם היה יעקב פרישקולניק. ענף הדייג הפך לאחד מהענפים המכניסים במשק.
עם הזמן התברר, שלשטח בריכות הדייג היו גם חסרונות, בעיקר מקרי גניבות על ידי השכנים, דבר שחייב בניית מגדלי שמירה והצבת שומרים."

כשהייתי ילדה נהגנו לשוט בסירות בתוך בריכות הדגים. מהצד השני של הירמוך עמדו ילדי הכפר הירדני הסמוך ונופפו לנו לשלום. אנחנו צעקנו להם "סבח אל חיר", והם ענו "סבח אל נור". כמו כן החלפנו ברכות "סלאם עליכם".
ידענו שבלילות התגנבו יושבי הכפר כדי לקחת דגים. אחד הסיפורים שסופרו על המדרכות היה: באחד הלילות תפסו השומרים שלושה ירדנים, שנשאו בידיהם דגים מהבריכות שלנו. השומרים לא ירו בהם ולא הכו אותם. הם לקחו את שלל הדייג הגנוב, הפשיטו את הגנבים ושלחו אותם חזרה לכפר ערומים ובידיים ריקות. מאז לא נתפס איש מהם בבריכות הדגים שלנו. 

ענף הדייג שגשג עד הפילוג. בזמן חלוקת השטחים קיבל כל משק בריכות בשני מקומות, דבר שהיקשה מאוד על העבודה. כמו כן התייקרו מחירי המים. כתוצאה מכך ירדה כדאיות הענף. העבודה בבריכות הדגים נמשכה עוד כשנתיים. בשנים 1953-1954 הוחלט לחסל את ענף הדייג. במקום בריכות הדגים הוכשרו האדמות לגידולים חקלאיים. ילדינו ונכדינו כבר אינם יכולים לרדת לזור, לשוט בסירות, לחזות בהעלאת הדגים ברשתות ולנופף לשלום לילדי הכפרים הירדניים.


מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן
המוזיאון בשנת 1971- הכניסה מהצד המזרחי
המוזיאון מ-2009 והלאה- הכניסה מהצד הצפוני











מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן

מאת אלה תמיר עציוני

מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן הוקם ביוני 1958 ביוזמתם של מאיר ורעיה נחושתן ז"ל לזכר שני בניהם שנספו בנסיבות טרגיות בעודם נערים.

אורי- נהרג במלחמת השחרור בקרב לשחרור העיר לוד, בהיותו בן 17.

רמי- מת מהכשת נחש כאשר שהה עם בני כיתתו בקיבוץ יראון שבגליל במסגרת פעילות להגשת עזרה לקיבוץ. גם הוא היה בן 17 בלבד במותו.

שניהם ניחנו בכישרון גדול לציור, הקמת המוזיאון בקיבוץ על שמם מנציחה את זכרם בדרך ייחודית.

מאיר ז"ל עסק ביציקת נחושת וברזל, בשל עיסוקו היה בקשר עם אמנים רבים בארץ ובחו"ל, שסייעו להקמת המוזיאון ביצירות אמנות ובתרומות.

בתחילה היה זה מבנה צנוע בעל אגף אחד, עם השנים התפתח המוזיאון ונוספו לו אגפים לתצוגת תערוכות מתחלפות בנוסף לתצוגת הקבע ובה עבודותיהם של האחים אורי ורמי נחושתן ז"ל. 
ב-1971 הושלם האגף השני- הגדול, ב-1986 נוסף האגף השלישי בצמוד לראשון וב-2009 נבנה אגף רביעי הכולל משרד ומבואה.

בסוף שנות ה-60  בצמוד למוזיאון, נבנה המועדון לחבר כחלק אינטגרלי ממנו ועד היום משתמשים בו להתכנסויות ואירועי תרבות שונים שהם חלק מפעילות המוזיאון השוטפת בנוסף לפעילויות הנערכות בו ללא קשר לאלה של המוזיאון.

בשנת 1989 לקחה על עצמה רות שדמון, חברת אשדות, את ניהול המוזיאון ופעלה ללא ליאות כדי להפוך את בית אורי ורמי נחושתן למוסד שהוא היום- מוזיאון לאמנות מהדרגה הראשונה ובית לתרבות חי ופעיל, בעל חשיבות והכרה ציבורית, בעמק הירדן ובקהילת האמנות הישראלית.

ב-2017, לאחר 28 שנות ניהול ואוצרות המוזיאון, העבירה רותי את המושכות למחליפתה, סמדר קרן, היא מנהלת ואוצרת המוזיאון הנוכחית.

בית אורי ורמי נחושתן הינו מוזיאון לאמנות חזותית עכשווית ומתקיימות בו תערוכות המתחלפות אחת לכמה חודשים, פעילויות לילדים ונוער ואירועי תרבות בתחומי האמנות השונים. 

בנימה אישית- זכורים לי היטב הביקורים במוזיאון כילדה צעירה- אם במסגרת גן הילדים או במסגרת בית הספר היסודי בפעילות יצירתית עם המורה לאמנות. החלל המהדהד באולם הגדול הותיר עלי רושם בנוסף ליצירות האמנות השונות והמשונות שעוררו את דמיונה של הילדה שהייתי.
זכור לי במיוחד מאיר נחושתן ז"ל שתמיד קיבל אותנו במאור פנים.

אורי נחושתן ז"ל                               רמי נחושתן ז"ל
    

סוף שנות ה-60 (של המאה ה-20) תערוכת רפרודוקציות של רמברנדט, במרכז- מאיר נחושתן ז"ל


דצמבר 2017- תערוכותיהם של אלעד לרום- "מערכת המכפלה" ושלמה קורז‘אק- "תורת ההפרעות או עם יוחנן סימון על הדשא בקיבוץ". 


1971- האגף הגדול


המוזיאון בימינו


התמונות באדיבות המוזיאון והארכיון.


המאפייה
מלכה אבני ז"ל במאפיה
"...כל היום היא לשה לשה בצק בידיים..."

המוציא לחם מן...המאפייה
מאת שולה אבישר

"בזיעת אפך תאכל לחם." בראשית ג‘, 17

לחם – במקורות נקשרו למילה זו משמעויות רבות: מזון יסודי המוגש עם מלח לאות שלום והכנסת אורחים לבאים בשערי היישוב; כשהאדם מאושר, הוא אוכל לחם, ובצר לו הוא נמנע מלאכול אותו; אפשר להסיק מהכתוב במקרא, שיש ללחם כוח מחזק ומנחם – "לחם לבב אנוש יסעד." תהילים ק"ד, 15.

אחד המבנים הראשונים שנבנו לאחר העלייה לגשר ב-1924, היה המאפייה. אכן, החלוצים שעבדו בפרך והסתפקו במעט מזון, היו זקוקים לחומו ולניחוחו המנחמים של הלחם היוצא מהתנור. היום אפשר לראות את המאפייה בגשר הישנה ואף לאפות בה.

באשדות הוקמה המאפייה בקרבת מקום למטבח ולחדר האוכל. ריח הלחם הנאפה נישא למרחקים. בבקרים אפשר היה לגשת ולשנורר רבע כיכר חמה וטעימה. בימים שבהם כמעט ולא היו "דברים טובים" (דברים מתוקים), הלחם שימש בסיס לממרחים שונים וערבים לחך: שום הנמחץ ונמרח על פרוסת לחם חמה עם מלח; חמאה צהובה, שנחבצה מחלב הפרות והוגשה בצלוחיות קטנות ושטוחות; "שמלץ" – דבלולי בצל מטוגן בשומן עוף – שפרוסות הלחם השחור והטרי טבלו בו; ריבה שהוכנה בקיבוץ. כל אלו תיבלו את הלחם החם והיוו מעדנים לחך הלא מפונק של ילדי וחברי אשדות. בימי שלישי נאפו עוגות שמרים אישיות עם קינמון. בימי שישי פונקו תושבי הקיבוץ בחלות קלועות. לעיתים נאפו במאפייה עוגות טורט עם קצפת מחלבון ביצים לאירועים משמחים: לידות, נישואים, ימי הולדת וחגים.

לאחר הפילוג נכללה המאפייה במתחם המזון שנבנה (חדר אוכל, מטבח, אקונומיה, חדר להכנת חלב וגבינות, מאפייה). מלכה אבני ז"ל ניצחה ביד רמה על אספקת דברי המאפה לתושבי אשדות מאוחד. רבים מאיתנו זוכרים את הלחם השחור והטעים, את החלות, את הלחמניות עם הבצל והסומסום ואת העוגות שיצאו מבית היוצר שלה. בדצמבר 1965 כותבת מלכה:

"המאפייה – בניגוד לענפים אחרים, קשה לתכנן מראש את כמויות הייצור. הדבר תלוי בגורם מאוד לא יציב – התיאבון של ציבור האוכלים. המאפייה שלנו מספקת 150 ככרות לחם ליום רגיל וצנימים בכמויות זעירות לחולים בלבד.
אך לא על הלחם לבדו יחיה האדם... לכן אופים אנו גם עוגות: לכל החברים פעמיים בשבוע, ובמלאת יובל – לחבר. לכל הילדים – פעמיים בשבוע ולכל ימי ההולדת.
בעיקר סואנת המאפייה בשעות "התעשייה הפרטית". כאן מצויות הבעיות כגרגרי קמח: האפייה הפרטית גוזלת שליש מכמות השמרים, שבקנייתם תלויים אנו בחנות בטבריה. אותה חנות לא תמיד יכולה לספק לנו את כמות השמרים הדרושה.
הבחורות הבאות לאפות אינן מביאות איתן כלי אריזה. כבר נתרוקנה המאפייה מכל כליה.
כן נעלמו באורח פלא כלי עבודה חשובים, שאין כלל להשיגם בארץ. איני יכולה אפילו... לצאת מן הכלים."     

הזמנים השתנו. מחיר הקמח עלה. בחדרי החברים צצו תנורי אפייה. אם בעבר נאפו העוגות ב"סיר פלא" על פתיליות, עבודה קשה שדרשה מיומנות רבה, המלאכה נעשתה הרבה יותר קלה. במשך הזמן הגיעו למסקנה, שזול יותר לקנות לחם מן המאפיות הגדולות בצפון. בשנת 1974 נסגרה המאפייה באשדות מאוחד.

הניחוח שהתפשט ברחבי הקיבוץ וטעמם של הלחם הטרי והמאפים נשארו רק בזיכרונותיהם של אלו, שזכו ליהנות מתוצרי המאפייה שלנו.


הצאן
הגז- אברהם אפרת ז"ל


הצאן
מאת שולה אבישר


גדי ושה יחדיו יצאו אל המרעה...

"אל הבקעה מן הגלעד טלה שחור ורך ירד...
ישוב טלה אל חיק האם, ישכב בדיר ויירדם."
מתוך "ערב מול גלעד", לאה גולדברג

בין ראש השנה לסוכות בשנת 1924 כ-40 בחורים ובחורות – קבוצת "אחדות" – עזבו את קבוצת הבנייה של בית הכרם בירושלים ועלו להקים נקודת יישוב חדשה ב"גשר-נחלים". מקרירותה של עיר הבירה הם הגיעו לחום הלוהט של העמק. במקום היו כמה חושות הרוסות, שימשו לחדר האוכל ולמחסה לסוסים שבמקום. את המים להשקיה, לרחצה, לשתייה – נאלצו להביא בפחים מן הירדן. התנאים הקשים לא הרתיעו את חברי קבוצת "אחדות". הם בנו, שיפצו, חרשו, זרעו והשקו. במשך הזמן הצטרפו אליהם קבוצות נוספות ויחידים. יחד הקימו את קיבוץ גשר-אשדות.

סיפורי המקרא, המקורות והספרות שנכתבה בתקופה שעם ישראל חי עדיין בגולה ולאחר העלייה לארץ – מלאים בסיפורים ושירים על רועים וצאנם. מובן, שמייסדי גשר-נחלים לא ראו עצמם כעם השב לאדמתו ללא כבשים ועיזים.

אכן, באוגוסט 1936 נרכשו 117 כבשים ועיזים, שהיוו את היסוד לענף הצאן. במרס 1937 כבר נספרו 55 המלטות. 31 טליים נמכרו לערבים בסכום של 20 לא"י. העדר רעה בגבעות שמסביב לגשר.
באפריל 1937 הועבר העדר לדלהמיה. בשנה זו החלו בפעם הראשונה לחגוג אירוע, שהיווה את אחד מהחגים החקלאיים החשובים בהמשך -  ה ג ז . העדר הלך וגדל. בינואר 1941 נמכרו גדיות בנות שנה לערבים ולקונים במשקים בודדים. באפריל 1941 עדר הכבשים והעיזים מנה 500 ראשים. חמישה עובדים קבועים טיפלו בהם במשך השנה.

החברים שרעו את העדר וטיפלו בו היו: אליעזר שלייר, ורנר רוזנבאום, מאיר ארזי (אבא של אלי ארזי ושל דליה גרבר), יעקב פרישקולניק (אבא של חוה אלגריסי ושל ישראל פרישקולניק), אמנון שור, אהרל‘ה ועוד. אחד מוותיקי הרועים, שהמשיך לטפל בצאן במשך שנים רבות, היה טוביה סגל (אביו של יעקב סגל). בשנת 1954 הוא פרסם בעלון רשימה על תולדות הדיר:

"היה לי קשה מאוד. לא ידעתי כיצד לטפל בכבשים ובעיזים. יומם ולילה ערכתי ניסיונות, והצלחתי. ניסינו להשביח את העדר על-ידי הרבעה סדירה ועל ידי תזונה עשירה. התוצאות לא אחרו לבוא: הגענו ל-60,000 ליטר חלב, שאותם שיווקנו ל"תנובה" לתעשיית גבינה.

שנת 1948, מלחמת השחרור, פגעה קשה גם בצאן. הוא היה ב"פינוי" כמו הנשים והילדים. יחד עם שני נערים ועם עוד חבר יצאנו לדרך הנדודים ליבנאל. המצב היה קשה מאוד. התאכסנו בחצר, ללא כל מבנה. אלו שהיו אתי הצטרפו לקרבות. כך נשארתי עם כבשותי לבדי. הייתי חולב את העזים והכבשים באמצע הרחוב, והאנשים היו באים וממלאים את כליהם.

בשנת 1949 מכרנו את העזים. חידשנו והגדלנו את עדר הכבשים ל-350 ראש. הפקנו 60 אלף ליטר חלב בשנה. היה לנו העדר הטוב ביותר בעמק הירדן. אז נחתה עלינו צרת הפילוג. העדר חולק, ואנחנו קנינו את החלק של האיחוד. הצפיפות בדיר הייתה גדולה. לא יכולתי להשביח את העדר. קשה היה למצוא עובדים. עזרת הנערים שהמשיכו לעבוד בדיר היוותה תרומה חשובה לאחזקת הדיר.

כיום אנו מייצרים בבית מעט ברינזה, ואת כל החלב שולחים ל"תנובה" לתעשיית הגבינה. לצמר עדיין לא מצאנו שוק. בשנה האחרונה התקשרנו בחוזה עם אנגליה. בארץ שלנו יש מרעה טוב. היא זקוקה לצאן. ככל שירבה הצאן, כן ייטב לנו. העדרים פותרים את הבעיות באזור הגבולות ויוצרים מקורות מחייה לעולים החדשים.
עתה אנחנו מעבירים את הכבשים לדיר החדש שלנו. יש לנו כל התנאים הטובים הדרושים לכבשים ולגידולן היפה.  יש קיום לעדר גדול, שימנה יותר מ-500 ראש."
       
הדיר היווה מקור משיכה לילדי אשדות. בעונת ההמלטות אפשר היה לראות את הטליים הרכים וללטף אותם. הגז של הכבשים באביב היווה סיבה למסיבה. כל חברי וילדי הקיבוץ התאספו כדי לראות ולעודד את הגוזזים המיומנים. ערימות הצמר הלכו וגדלו. בסיום נערכה מסיבה, שכללה שירים, ריקודים, לימונדה קרה וכיבוד.

במשך כמה שנים הלכה וירדה רווחיות הדיר. מחירי החלב ירדו. מחירי המזון עלו. התחרות גדלה. נדרש כוח אדם רב לטיפול בכבשים ולחליבתן. לבסוף הוחלט לסגור את הדיר. בשנת 1964 נסגר הענף הכל-כך ישראלי. התהליך של חיסול ענפים חקלאיים נמשך. אנחנו, הילדים ששמחו לראות את הטליים ושהושיטו יד בטיפול בכבשים ובחליבתן – בוודאי מתגעגעים לקול פעייתו של הצאן ומצטערים שנכדינו לא זוכים לראותו.

טוביה סגל ז"ל והטלה




 



 


                                                                                                  


הכרם
עבודת הבציר- רבקה בלנק ז"ל
משתלת הגפנים- דבורה ועדינה ז"ל

ה כ ר ם 
מאת שולה אבישר

"וישב יהודה וישראל לבטח, איש תחת גפנו ותחת תאנתו." מלכים א‘, פס‘ ה‘

חברי גשר נטעו גפנים מסוג סלטים, זן הידוע בעמידותו, בחלקה קטנה – סמל להשתרשות במקום. בינואר 1934 נטעו כרם בדלהמיה על שטח של 27 דונם. הזנים שנבחרו היו: מדלין, שסלה ומוסקט. בשטח זה הותקנה גם מערכת השקיה. בשנת 1939 התפרסמה בעלון הידיעה: 
"ז כ י נ ו !  ממרכז תנובה כותבים לנו: בהתאם להחלטת הנהלת תנובה יחולקו בעד אותה כמות תיבות ענבים בטיב גבוה פרסים למשקים. ועדת ההשוואה חילקה את סכומי הפרסים הנ"ל. לפיכך אנו מזכים אתכם בסך 2,570 לא"י בעד 75 תיבות ענבים שהצטיינו באיכותם הגבוהה."

החום של העמק גרם להבשלה מוקדמת של זני ענבים שונים. כבר במאי נשלחו לשוק ענבים של אשדות, ובגלל היותם היחידים בשוק זכו למחירים טובים. יותר ויותר שתילי גפנים ניטעו בכרם.

לאחר הפילוג הרחיבו את שטחי הכרם בצפון ובמזרח. ניטעו זנים נוספים – פנינת צ‘בה, מדלין, מלכת הכרמים, מוסקט המבורגי, תמר בירותי וסולטנינה.
העבודות השוטפות בכרם, זמירה, קשירה, חילון ועוד, נעשו על ידי צוות קבוע. כשהגיעה עת הבציר, נערכו גיוסים נרחבים בקיבוץ.

בני הדור השני באשדות זוכרים את ימי הבציר – ממאי ועד אוגוסט. בימים אלו גויסו חברים וחברות מכל הענפים והמגזרים במשק לבצור את הפרי הבשל. גם בני החטיבה (חברת הנעורים) תרמו את חלקם. הבציר התנהל בשעות הבוקר המוקדמות, מארבע ועד שמונה. אחר-כך היה כבר חם מאוד, ולכן העבודה הופסקה. החברים שגויסו חזרו לענפי הקבע שבהם עבדו. הנערים והנערות חזרו לספסל הלימודים אחרי הבציר ולמיטותיהם למנוחה בחופש הגדול. האורזות (עדינה ארזי, חביבה זנד, מלה עצמוני ועוד) עבדו בבית האריזה שלנו שעות רבות לאחר שהבוצרים נטשו את השטח.

בשנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, החלו לטעת גפנים בבקעה. יתרון ההבשלה המוקדמת של הענבים עבר לאזור זה. במשך השנים חלו שינויים רבים בקיבוץ. נעשה יותר ויותר קשה לגייס כוח אדם לבציר ולאריזה. מחירי המים להשקיית השטח עלו. הכרם החל לגסוס. גפנים נעקרו ופינו את מקומן לגידולים אחרים. בסוף שנות ה-60 חוסל הכרם והשטחים פונו למטעי בננות ולגד"ש.

רבים מאיתנו יוסיפו לזכור את קריאת החיזור של הפרנקולין באביב, כשהעבודות השוטפות נערכו; את אשכולות הפנינה המתוקים והעסיסיים, שלוו לא פעם בעקיצות דבורים; את רוח הצוותא בעת הבציר ואת תחושת ההישג כשתיבות רבות של ענבים יצאו מבית האריזה; את הצימוקים המתוקים ואת ריבות הענבים, שעדינה ארזי דאגה להכין מדי שנה מהענבים שנבצרו. עוד אחד מסמלי הקיבוץ הישן נעלם. נקווה שדברי הפסוק ממלכים יתקיימו עוד שנים רבות, ושנמשיך להיות כגפן השולחת שורשים עמוקים באדמת אשדות יעקב.


                                                                                                     


הסנדלרייה









הסנדלרייה 
מאת שולה אבישר

בגשר לא הייתה סנדלרייה ולא היו סנדלרים. החלוצים רצו לעבוד בחקלאות, בחציבה, בסלילת כבישים ולא במלאכה שהייתה רווחת בקרב היהודים בגולה. 
חברי וחברות גשר היו נועלים את נעליהם עד היותן בלויות ובלתי ניתנות לשימוש – ואז זרקו אותן לירדן (איזה בזבוז!).
לאחר כמה שנים התארגנו בחורות, שחרה להן הבזבוז, הקימו צוות סנדלריות והחלו לתפור נעליים. בדלהמיה הוקם צריף לשימוש הסנדלרייה. בהמשך נבנה אפילו בניין "מפואר", שעורר את קנאתם של לא מעט חברים.
צוות הסנדלרייה התרחב וכלל סנדלרים בעלי מקצוע. הכינו שם מגוון מוצרים: נעלי תינוקות רכות; נעליים וסנדלים לילדים; מגפיים וערדליים; נעלי "שבת" לנשים ולגברים ובעיקר – נעליים כבדות ומסומרות לעבודה.
הסנדלרייה ותוצריה הפכו להיות כה חשובים, עד כי הוסרט סרט שהסתמך על הספר "רחלי, עמוס ואילנה". בסרט מקבלת רחלי נעלי פלא, שמצילות אותה ממימיו הסוערים של הירמוך ומעניקות לה מחסה מן הגשם.
הפילוג גרם לשבר בסנדלרייה – חלק מהצוות עבר למאוחד, וחלק נשאר באיחוד. הסנדלרייה שלנו הוקמה ליד בתי הילדים וחדרי החולים (בית סחל"ב). הסנדלרים המשיכו לייצר נעלי עבודה ונעלי "שבת", סנדלים ומגפיים.
אט-אט פחתה העבודה והצוות הצטמצם. החברות מאסו בתוצרת העצמית, רצו להיות אופנתיות, ולכן החלו לקנות נעלי "שבת" בחוץ. הורים החליטו לקנות לילדיהם נעליים מחוץ לקיבוץ. נעלי העבודה הכבדות והממוסמרות עדיין הוכנו בסנדלרייה, והן שימשו את בעליהן שנים רבות. כן תוקנו נעליים וסנדלים, שהובאו על ידי חברות וחברים.
בשנת 1984 נשארו רק שניים בסנדלרייה – שלמה כץ ועובד שכיר. כששלמה יצא מן הסנדלרייה, נסתם הגולל על המוסד המפואר, שסיפק בעבר את תצרוכת ההנעלה של כל הקיבוץ במשך שנים רבות.


חדר האוכל
הנחת אבן הפינה
חדר האוכל לפני בניית האגף המזרחי











חדר האוכל
מאת שולה אבישר

מתוך יומן המשק 157, 30.10.1955
"ברוך שהחיינו וקיימנו והגענו ליום הזה. יום בו אנו מניחים את אבן הפינה לבניין חדר האוכל והמטבח בנקודתנו החדשה.
מי ייתן ויהא ביתנו זה, אשר את יסודותיו אנו יוצקים היום – מקור האזנה לפרט ולכלל ויעשנו גוף מלוכד וער, פורץ ועולה, קולט ובונה."
 

ברוב עם התקיים טקס הנחת אבן הפינה של חדר האוכל והמטבח במרכז אשדות יעקב מאוחד. השטח שהיה אמור להיבנות – בערך 1600 מ‘, והוא היה אמור להכיל כ-420 מקומות ישיבה. כן כלל השטח מטבח, חדר הכנה, מאפייה, מטבח תינוקות ואקונומיה.

בשנת 1958 הסתיימה בניית האגף המזרחי של חדר האכילה, שהתמלא בסועדים. צוות המטבח בניצוחה של חייקה קאופמן סיפק מייד אוכל לסועדים הרבים. מלכה אבני עבדה במלוא המרץ במאפייה המשוכללת (דאז), וניחוחות מאפייה בישמו את כל הקיבוץ. לאה פוקשנר, הטבחית של מטבח התינוקות, סיפקה אוכל מתאים לפעוטים. סוף סוף יכלו חברי אשדות יעקב מאוחד לשבת בנחת ולסעוד באולם מסודר השייך רק להם.

לאחר זמן לא ארוך התברר, כי חדר האוכל שנבנה אינו מספיק לכמות האנשים האוכלים בו (בעיקר בחגים). בשנת 1974 נבנה האגף המערבי. באגף זה הותקנו מזגנים (חידוש מרעיש!) שקיררו את האוכלים בימי הקיץ החמים שלנו. בהמשך הותקנה מערכת קירור גם באגף המזרחי.

הגשת האוכל בחדר האוכל עברה שינויים: מהובלת האוכל בעגלות על ידי עובדים ותורנים לשולחנות – להגשה עצמית, כשעובדי חדר האוכל עומדים מאחורי דלפקים ומגישים את המנות העיקריות.

לאחר ההפרטה הלך ופחות מספר האוכלים. הוחלט לסגור את חדר האוכל. היום משמש האגף המזרחי כמפעל ברזנטים. באגף המערבי נערכים חגים, הופעות, ריקודים, אירועים שונים ועוד. רבים מאיתנו מתגעגעים לחברותא שהייתה בחדר האוכל, אך אין להחזיר את הגלגל לאחור.
  
                                                                                          

דבר העורכת: בחדר האוכל נערכו בעבר אירועים מגוונים כגון: ארוחות ליל שבת חגיגיות אשר קדמו להן קבלות שבת, מסיבות חג ססגוניות שחלקן כללו סעודות מלכים וחלקן כיבוד קל.
האירוע הבולט מכולם שנערך בחדר האוכל הוא סדר פסח: השולחנות סודרו בשורות ארוכות שנועדו להכיל את הקהל הרב ועליהם הוגשו ארוחות החג הטעימות.
סידור זה של השולחנות נשאר עד תום שבוע החג.

אלה

   


הלול
יוכבד סגל ז"ל והאינקובטור
פרידמן ואברהם שכטר ז"ל











ה ל ו ל
מאת שולה אבישר

בשנת 1935 נבנה בדלהמיה (אשדות יעקב בעתיד) הלול הראשון. הוכנסו לתוכו 825 אפרוחים שהובאו מכנרת. כעבור חודש הושלם גם הלול השני, שקלט אף הוא כמות דומה של אפרוחים. כותבת יהודית גריבצקי (שחטר):
"זכינו! הלול הראשון הושלם ונגמר. הלול בנוי בטון, מרווח ומותאם למספר העופות שיימצאו בו. נשמע בו קול חי, ציוץ של אפרוחים שהובאו מכנרת. נאחל לאפרוחים שיגדלו ויתפתחו במשכנם המרווח, ויהיו הראשונים לאלפי התרנגולות הצחורות שתתרוצצנה ותקרקרנה בלולי דלהמיה."                                                       15.2.1935

לאחר הפילוג נבנו 6 לולים גדולים במזרח אשדות מאוחד וכן מדגרה (אינקובטור), ששימשה להדגרת ביצים עד לבקיעתם של האפרוחים. הלול שימש לשתי מטרות: רבייה ופיטום, שיווק ביצי מאכל.
הוותיקים שבינינו זוכרים את הלילות, שבהם גויסו חברים להעמסת עופות ולשליחתם לשוק. הם עבדו כ-4-5 שעות בלילה, תפסו את העופות ברגליהם, שמו אותם בכלובים, שהועמסו על משאיות. עבודת העמסת העופות נרשמה כגיוס ולא כשעות עבודה. בסופה זכו המגויסים לארוחת לילה טובה, שבושלה על ידי חברה או אחת מבנות החטיבה הבוגרות. 
הילדים אהבו ללכת למדגרה, לאחר שהאפרוחים בקעו מהביצים. הנקבות המשיכו בדרכן "התרנגולית", ואילו מעט מן הזכרים נמסרו לליטופיהם ולמשחקיהם של הקטנים.
לא מעט מהמבוגרים שיצאו לגמלאות, עבדו כמה שעות במיון ביצים בלול.

במהלך גידול התרנגולות התגלו קשיים שונים: מחלות, זיהומים, עליית מחירי המזון, מוות בימי חמסין (הלולים צוננו בממטרות שהוקמו על הגגות. לפעמים, בימי שרב חריגים, הממטרות לא הצליחו לצנן את הלולים במידה מספקת.). כמו-כן היו הלולנים נתונים לחסדי מועצת הלול, שחילקה (או לא חילקה) מכסות לביצים ולפטמים.
במשך השנים התברר, שמבחינה כלכלית כדאי להעביר מכסות מן הלול לרפת. אכן – בשנת 1989 נסגר הלול סופית, והמכסות הומרו למכסות חלב. הבניינים שימשו לצרכים שונים: גידול יענים, מקום אחסון לכלים חקלאיים ועוד. המבנה שבו מיינו את הביצים הוסב לבית מגורים לתאילנדים, שמגיעים לעבוד בבננות.

השנה, 2017, נפתח ליד הבריכה הצפונית לול פרגיות. אלו שמתגעגעים ל"קוקוריקו", יכולים להגיע ולחזות בבעלי הכנף.


האקוודוקט

האקוודוקט 
מאת שולה אבישר

אקוודוקט- אמת מים שהיא תעלה מלאכותית, מטרתה- להעביר מים ממקום למקום.

כאשר הגיעו אנשי גשר לדלהמיה (אשדות יעקב), עדיין לא היה פתרון להעברת מים לשדות. הוחלט להקים אקוודוקט (אמת מים), שיקבל מים מהצינור המוביל מן המשאבות על הירמוך, ושממנו יזרמו מים בתעלות בטון וישקו את השדות. ואכן – ב-11 במאי החלו בהכנות, וב-7 ביוני 1938 הוחלה הקמת האקוודוקט. כותב יעקב שורצמן (שור):"עם האקוודוקט – "ונתתיך...כעץ שתול על פלגי מים".

באופן ספונטני, בלי כל הכנות, ואף על פי כן בהרגשה עמוקה של חג צוינה התחלת בניין האקוודוקט. קצב עבודה מזורז, קורות בטון וברזל מוצקות ויפות, חתך ראשון של התעלה הגדולה – תעלת הצפון. רצון כן לקשור את ההווה של היום עם תקוות המחר. נוף השממה אשר בליבה ננעצו שדות ירוקים. קהל גדול של חברים העומדים צפופים על הגבול בין שדה הירק מימינם והשדה החרב משמאלם. כל זה יחד הצטרף לתמונת נוף ולהרגשת חוויה – שלא רבות כמוהן בחיינו.
האקוודוקט הזה ההולך ונבנה יזרים בעורקיו מים רבים ויגישם לכל נקודה בשטחינו – כ-3000 דונם. זו הפעם הראשונה מימי בראשיתו יוצף השטח המדובר במים. עבודת השבחה והשקאה הנעשית בעקבות התישבותנו יביאו לגאולת הארץ מן המדבר, מן השממה. זכות גדולה נפלה בחלקנו, הזכות לחיות על אפיקי מים. זכות המחייבת את השתקעות אנשי השדה בענפיהם בלב ובנפש ולימוד התורה הזאת, שהשקאה שמה. יש צורך לשמור על הסגולות הטבעיות של הקרקע ועל רמת פוריותה, שתגדל ותלך עם המעבר להשקיה.
בשתיית מים קרים מתובלים במיץ לימון ובפת לחם נסתיימה אחת המסיבות הטובות, שזכרה נחרט עמוק."

כעבור כ-3 חודשים, ב-19.8.1938, כשהעבודה נעשית במריצות מלאות בבטון שנשפך מהמכונה הידנית לערבול הבטון, האקוודוקט כבר היה גמור. כותב קדיש נמרי:
"עם סיום האקוודוקט – אף אחד לא פילל שבמשך זמן כל-כך קצר האקוודוקט "יעמוד על רגליו". אפילו האופטימיסטים שלנו לא חשבו, שבתקופה של 3 חודשים בערך הוא יהיה כבר גמור. עבודת היציקה ממש התחילה ב-7 ביוני. במשך חודשיים ושבוע יצקו 38 יציקות, כל יציקה 21 מטר, בסה"כ – כ-800 מטר.
בשבועות האחרונים הגענו ליציקה יום-יום, אל הקשיים שהיו בהספקת החומר לרגל אי-הביטחון בסביבת טבריה ולמרות המספר המצומצם של האנשים שיצקו. רוב העבודה הוצאה לפועל ע"י נוער מכל הסוגים, אפילו עבודת החפירה שהיא פרובלמאטית אצלנו. גם את העבודה הזאת הפכנו ליותר קלה ע"י זה שהיינו מכניסים מים לבורות לריכוך האדמה, כך שכל אחד יכול היה לחפור בלי קושי מיוחד.
עכשיו, עם הסיום והסיפוק הרב שישנו לכל אחד מאיתנו בהוצאתו לפועל של מפעל גדול כזה, נשכחות כל ההפרעות הרבות שהיו מכל הצדדים. לא פעם עמדנו באמצע יציקה בגלל חוסר חצץ, זיפזיף, מים או מלט. לא אחת נשארנו בלי מי שתייה בשל חוסר עגלה להביא אותם. בעיה מיוחדת הייתה תמיד גיוס אנשים ליציקה. יש לציין, שאף יציקה לא נדחתה בגלל זה ותמיד נמצא המוצא. עבודה גדולה וכבירה נעשתה הפעם במהירות ובסדר."

במשך שנים רבות שרת האקוודוקט את השדות של שתי האשדותיות. גם הילדים הפיקו ממנו הנאה רבה, כאשר טבלו במימיו הקרירים בחומו של הקיץ. במשך השנים הוחלפה שיטת ההצפה במים של השדות להמטרה ואחר כך לטפטוף. האקוודוקט ותעלות ההשקיה הפכו למיותרים. הוחלט להרוס אותם. נשאר רק זכר למפעל הגדול הזה, שנבנה כולו בידי חברי אשדות. עדיין אפשר לראות חתיכת אקוודוקט מול בית הקברות שלנו ולדמיין אותו לכל ארכו.   


האסם
אז...
והיום.

ה א ס ם 
מאת שולה אבישר

לאחר הפילוג, בשנת 1952, החלו לבנות בניינים שונים בנקודה החדשה – אשדות יעקב מאוחד. בתקופה זו ייחסו חשיבות, בראש ובראשונה, למבני המשק: רפת, לול, דיר וכו‘ וכמובן – אסם: מבנה גבוה לאחסנת תבואה וחומרי מזון לבעלי החיים.
בינואר 1953 החלה חפירת היסודות של האסם, שהוקם בצד הצפוני של המשק, קרוב לבעלי החיים. במאי 1953 החלה יציקת קירות האסם בשיטת התבנית המתרוממת. במשך 60 שעות רצופות עמלו על בניית הקירות - חמש משמרות, בכל אחת 25 אנשים, במשך היום ובמשך הלילה. העבודה בערב ובלילה התנהלה לאורן של נורות חשמל, שהותקנו מסביב לאתר. האנשים במשמרות בנו קירות בגובה של 8.5 מ‘. מאמציהם לוו במחיאות כפיים ובקריאות עידוד מצד חברים וילדים, שהגיעו לראות את הקירות ההולכים ומתרוממים.
המבנה הכיל אסם תבואה בעל קיבול של מעל ל-400 טון. הוחלט לא לבנות בריכת מים לחוד, כמו באשדות יעקב המשותפת. בריכת המים נבנתה בקומה העליונה של האסם, וקיבולה היה מעל 300 קוב. הבריכה הכילה 4 תאים. במקרה של תקלה ניתן היה לסגור תא ולטפל בו, מבלי שסגירתו תיפגע באספקת המים לקיבוץ.
במשך שנים אוחסנו באסם שקי תבואה ושקים עם אוכל לבעלי החיים. כאשר הוקם מכון התערובת האזורי, סיים האסם את תפקידו כמחסן.
גם בריכת המים חדלה לספק מים לאשדות מאוחד בסוף שנות ה-90. אגודת המים של העמק הקימה מערכת אספקת מים חסכונית ויעילה יותר.
עד היום מתנוססת בכל חג חנוכה חנוכייה מוארת בראש האסם ומזכירה לנו את ימי גדולתו וחשיבותו של מבנה זה בעבר.


ההאנגר
בניית ההאנגר
ההאנגר באשדות
ההאנגר-
חיל האוויר בחיתוליו היה באפיקים ובאשדות יעקב!
מאת מיכה תמיר

האנגר: מבנה סגור המשמש לאחסון ולהרכבת כלי טיס.


ביולי 1936, בעיצומם של מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, הקימו הסוכנות היהודית, הוועד הלאומי והסתדרות העובדים את חברת התעופה העברית הראשונה - "אווירון". מספר גורמים חברו לזירוז ההחלטה על הקמתה: פרוץ המאורעות בארץ ב-1936, התרחבות הפעילות התעופתית במועדוני הטיס וההד שעוררה נחיתתו של הטייס הפולני דז‘מבינסקי בתל-אביב.
החברה הציבה לעצמה כמטרה הקמת בית ספר לטיס מנועי וקיום שירות אווירי לנוסעים בין תל-אביב, חיפה וטבריה. מטוס טייגר-מות שרכש הטייס הארץ-ישראלי צבי צ‘יזיק באנגליה שופץ והוטס ארצה, ושימש כמטוס אימונים הראשון בקורס הטיס הראשון שקיימה חברת "אווירון".
במרס 1938 נפתח בית-הספר לטיסה של חברת "אווירון" באפיקים שבעמק הירדן, בהדרכתו של מדריך הטיסה האנגלי גריי. לאחר מכן הצטרפו לצוות ההדרכה הטייסים הארץ-ישראליים ארנסט רפופורט ועמנואל צוקרברג (צור), ששימש כטייס וכמדריך הראשי של החברה. ב-20 ביולי 1939 נערך טקס הסיום וענידת הכנפיים לתשעת בוגרי קורס הטיס הראשון של החברה: אברהם מחול, יוסף אופין, יעקב תירושי, יצחק הננסון, יצחק נול, אורי בראייר, יוסף קרופינסקי, אברהם בייטנר ואמיל פוהורילה. במהלך שנות קיומה, הכשירה חברת "אווירון" עשרות טייסים יהודים.
מאוחר יותר, נטלה על עצמה חברת "אווירון" משימות ביטחוניות. מיקום בסיסה של החברה, בעמק הירדן, נועד להכביד על פיקוחם של השלטונות הבריטיים אחר הנעשה במנחתיה ובמחסניה. במהלך מאורעות 1939-1936 סייעו מטוסי החברה ל"הגנה" בפעולות סיור, קישור ופינוי נפגעים. הם אף השתתפו במבצעי הפו"ש - פלוגות השדה, שהוקמו בשנת 1937 למלחמה בכנופיות הערביות במשימות סיור וקישור.

מרכיבים מטוס בהאנגר


בשנת 1940 קיבלה החברה אישור להפעיל קו תעופה סדיר מלוד לצמח. פעילותם של הקו ושל בית הספר לטיסה הופסקה וחודשה לסירוגין מספר פעמים במהלך מלחמת העולם השנייה. לקראת סיום המלחמה, חנכה החברה קו תעופה נוסף - לוד-חיפה. עם זאת, "אווירון" לא התפתחה לחברת תעופה המסוגלת לקלוט לשורותיה את אנשי צוות-האוויר והקרקע מבני היישוב היהודי בארץ-ישראל, ששירתו בחילות האוויר של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. בנובמבר 1947, כשהוקם "שירות האוויר", מסרה לו חברת "אווירון" את כל מטוסיה, למעט רפיד דו-מנועי. חודשיים לפני הכרזת העצמאות, כשהמצב הביטחוני בארץ הלך והדרדר, מסרה חברת "אווירון" את אחרון מטוסיה ל"שירות האוויר".

מוזיאון חיל האוויר בחצרים

 

ההאנגר שהועבר מאשדות
 


הערות מיכה:
 1. אברהם מחול ויוסף קרופינסקי (מקורס הטיס הראשון) היו חברי אשדות יעקב.
 2. ב1939, נדרשה הקצאת שטחים לבניית האנגר ומסלול להמראות ונחיתות. מאחר וקיבוץ אפיקים לא  היה מוכן להקצותם, עברה חברת אווירון לאשדות יעקב ובנתה כאן האנגר למטוסים ומסלול אדמה להמראות ונחיתות. ההאנגר והמסלול נבנו מחוץ לגדר בצפון אשדות (לפני הפילוג היה גבולה הצפוני של אשדות בקו הברושים שמדרום למוזיאון. לאחר הפילוג נכלל השטח באדמות אשדות מאוחד).
ההאנגר נבנה במקום שהיום עומד ביתם של איציק כהן, דפנה והשכנים. המסלול עבר פחות או יותר מאחורי הבית הלבן  (כץ וישראלי) ובחזית בתיהם של שמעוני הס ותמיר אלגריסי, והמשיך דרך המקום בו יש היום שער והיגיע  עד לכביש 90.
3. לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר פעילות חברת אווירון יצאה מאשדות, החל הקיבוץ להשתמש בהאנגר לצרכיו. נבנו ספסלים, נתלה מסך גדול והמקום הפך לאולם הקולנוע המקומי. כמו כן התקיימו בו התכנסויות גדולות ובשעריו באו גדולי מנהיגי התקופה.
4. לאחר הפילוג נכלל ההאנגר בשטח אשדות יעקב מאוחד, אשר המשיך להפעילו כבית קולנוע ומרכז התכנסויות. בשנות ה70 נבנה בית דוידקה והפעילות התרבותית עברה אליו. ההאנגר הפך למחסן חירום של טנקים למספר שנים, עד שהטנקים נמכרו וההאנגר עמד בשיממונו עד שבשנות ה90 התעורר הצורך לפנות את שטח ההאנגר לצרכי בנייה למגורים. מזכיר הקיבוץ פנה לחיל האוויר, שקפץ על המציאה ופרק והעביר את ההאנגר למוזיאון חיל האוויר בחצרים– שם הוא ניצב בגאון עד עצם היום הזה.

בית דוידקה
דוידקה- משפחתו ופועלו
בית דוידקה בימינו








בית - דווידקה
מאת שולה אבישר

ב-27 לאוקטובר 1967, שנת מלחמת ששת הימים, הונחה אבן הפינה ל"בית דוידקה". הבית נקרא על שמו של דוד נמרי,
חבר אשדות מאוחד. 
דוד היה איש רב פעלים, שתרם רבות למדינת ישראל:
הוא היה מראשוני גשר. ביום התמסר לעבודת הבנייה, ובלילות להגנת המולדת. סגן מפקד הפלמ"ח, שגויס לעמוד בראש ההעפלה ולהברחת עולים באוויר וביבשה. בימי "חומה ומגדל" היה מרכז העליות על הקרקע. כאיש הממונה על הרכש למדינה ההולכת ונבנית, דאג לרכישת אניות, ציד ונשק. בשנת 1960 נקרא לניהול משרד התחבורה, והיה אחראי על רכישת וניתוב מכוניות, מטוסים ואוניות. כששהה באשדות תרם מניסיונו הרב לבנייה בקיבוץ המוקם מחדש.  חלוץ ,  יוצר  ומגן.
להקמת "בית דוידקה" גויסו תרומות מגופים שונים על ידי ועד ציבורי, שהוקם ביוזמתו של יגאל אלון – סגן ראש הממשלה דאז. במשך שש שנים נבנה הבית. על הקיר המזרחי נבנה תבליט מפליז על ידי משה הדרי, פסל חבר אשדות מאוחד.
הבית משתרע על פני 1000 ממ"ר. הוא כולל: חדר זיכרון, שבו מתוארת פעילותו של דוידקה; אולם בן 720 מקומות למופעים שונים, קולנוע ומסיבות; חדר חוגים; חדר הלבשה ומנוחה לשחקנים; מחסן ושירותים.
הוותיקים שבינינו זוכרים את ההצגות ואת האירועים השונים ב"בית דוידקה". בימי שלישי, פעם בשבוע, ולפעמים גם בימי שישי הוצגו סרטים באולם. אולם, במשך השנים התרוקן הבית. הוקם בצמח "בית גבריאל". המופעים השונים והקונצרטים עברו לבית זה. אפילו המסיבות הפנימיות, כמו: בר-מצווה, חגי מחזור ועוד – חדלו להתקיים ב"בית דוידקה" בגלל בעיות טכניות.
היום עומד הבית בשיממונו - רשתות קרועות, חלונות שבורים, צמחיה פראית המשתלטת על השטח ועוד. בכל זאת, אפשר לראות את גודלו ואת ייחודו של המונומנט שהוקם לזכר אדם, שתרם רבות למדינת ישראל ולקיבוץ שלנו.   


הבריכה הצפונית שהתייבשה
הבריכה הצפונית כשהייתה מלאה...
ולאחר שהתייבשה









הבריכה הצפונית שהתייבשה

מאת שולה אבישר

באוגוסט 1938 הסתיימה הקמת האקוודוקט. לאחר מכם התחילו לחפור שתי בריכות אגירה: מדרום לאקוודוקט – היום בשטחי אשדות איחוד; מצפון לאקוודוקט – היום בשטחי אשדות מאוחד.
לבריכה הצפונית נשאבו מים מאגן ההיקוות של הכינרת בשעות הלילה (חשמל זול יותר). היא שימשה כמאגר מים להשקיה בהצפה, בעיקר בשטחי הבננות. במשך השנים עברה הבריכה הצפונית לידי אגודת המים של עמק הירדן. המים שנאגרו בבריכה שימשו להשקיית השדות בשני האשדותים.
הבריכה הצפונית שימשה לא רק להשקיית השדות. ניטעו סביבה עצי איקליפטוס, שצמחו עם השנים, פיתחו צמרות עבותות והצלו על הבריכה ועל סביבותיה. 
נוצרה במקום פנינת נוף, שמשכה אליה ילדים ומבוגרים.
בני הדור השני שלנו זוכרים את מחנות האדם הקדמון, מחנות האינדיאנים ועוד – שנערכו בין העצים והשיחים שצמחו שם. בחומו של הקיץ התרעננו הילדים במימיה הקרירים של הבריכה. גם בני הדור השלישי זוכרים בגעגועים את הפיקניקים המשפחתיים, את הפעילויות בחופשות מבית הספר ואת עריכת הקומזיץ הקיבוצי ביום העצמאות ליד הבריכה הצפונית.
הדייגים שבינינו נהנו משבתות שלוות על גדות הבריכה ומשלל לא זעום של דגים. לא מעט עופות מים איוו להם למשכן את עצי האיקליפטוס. בעת טיולים לכיוון הבריכה אפשר היה לשמוע כבר מרחוק את קריאותיהם של הקורמורנים. ענפי העצים היו עמוסים בעופות השחורים. פה ושם אפשר היה לראות אנפות לבנות, אנפות אפורות, ברווזים מסוגים שונים ושלדגים.

קצה האקוודוקט הנכנס לבריכה הצפונית


בחמש השנים האחרונות החליטו באגודת המים לנטוש את הבריכה הצפונית ולהעביר את המים הנשאבים לשדות בצינור. לאט לאט נעזבה הבריכה והתייבשה. עצי האיקליפטוס נשארו. אם לא תפרוצנה באתר שריפות, כמו שקורה מדי פעם, ימשיכו העצים להתנוסס ולהזכיר לכולנו את פינת החמד שאיבדנו.


התמונות במאמרים ובגלריות באדיבות: הארכיון- צילומיו של אליהו כהן ז"ל מאשדות איחוד, עמית וייסברג ומיכה תמיר.










כניסה לאתר קהילה