דף הבית מפת הקיבוץ צור קשר
כניסה לאתר קהילה
בית הספר מול גלעד
היכנסו וראו מה קורה בבית הספר מול גלעד.
בית ספר יסודי אזורי.
מוזיאון בית אורי ורמי
מוזיאון לאמנות חזותית על שם אורי ורמי נחושתן.
בית איל- הרמוניה של חיים
ייעודו- שילוב בעלי צרכים מיוחדים עם כל גווני הקהילה.
תרבות, חינוך, בריאות, ספורט והנצחה.
סיפורי מקום
שומר מספר- מתוך כתביו של חיים לביא (ליבוביץ‘) ז"ל
שומר הלילה בגשר צריך היה, בין השאר, להאכיל ולהשקות את הפרדות...
האתון, כדי החלב ורכבת העמק...
התמונות מהארכיון, צילם- אליהו כהן ז"ל










שומר מספר-
מאת חיים לביא (ליבוביץ‘) ז"ל

דבר העורכת: חיים לביא ז"ל עלה לארץ מלטביה ביולי 1924 והצטרף לקבוצת יוצאי לטביה- "אחדות", לעבודה בבניין בירושלים. בתקופה שבין ראה"ש לסוכות 1924 (תרפ"ה) עבר יחד עם הקבוצה לגשר (לסיפור המלא של העלייה לקרקע הקליקו- http://www.ashdot-m.org.il/?catID=426 ). חיים הוא ממקימי הקיבוץ והיה הפלח (חקלאי) הראשון לחרוש תלם בשדות גשר ומאוחר יותר בשדות דלהמייה- היא אשדות יעקב. הוא היטיב ואהב לכתוב ולאחר מותו אספה משפחתו את כתביו לחוברת- מתוכה נביא במדור זה את סיפוריו השזורים בהומור וברגש ומלווים את התפתחותו של הקיבוץ משנותיה הראשונות של גשר עד אשדות יעקב.
בסיפור זה מתאר הכותב בהומור רב את סדר היום של שומר הלילה התורן בימי גשר.  

 ז כ י ת י !   ז כ י ת י ! אני, אני שומר! בעמק הירדן, שומר בגשר המוקפת ערבים. אני שומר על נפשות ורכוש יהודי!
הרובה על שכמי, הרובה הנכבד הזה, מי המציאו? להשתמש בו אני יודע? מכניסים כדור, לוחצים על הלשון ופיף פף- זה יורה. אבל, ברוך הקיבוץ, עד כה לא יצא לי להשתמש בו.
לו קרה אסון וצריך הייתי לירות- מי יודע במי הייתי פוגע... בכלל, מוטב שלא צריך לירות. רבות היו משימותיו של השומר מתוכן השמירה עצמה האחרונה שבהן...

הנני שומר. לא אנום ולא אישן כל הלילה. פשוט: כל האחריות בעד השמירה- עליי.
בשש בערב- קח את האתון, סע לרכבת והבא את הכדים הריקים.
בשבע- אכול והכן קיסמים יבשים להסקת התנור. ולקיסמים- הכל טוב. ארגז ריק, כיסא המתגולל בחצר, לוחות שהנגר הכין. הכל טוב לקיסמים.
בתשע- לך, השקה והאכל את הפרדות. אני לא פחדן מטבעי, ככה נולדתי, אבל לקבל בעיטה אין ברצוני. הזהיר- טוב לו! הצידה, הצידה נבלות! ואגיד לך את האמת (ובל תספר לעגלונים), כשהנני רואה שמצב הרוח של הפרדות נרגז, הנני מוותר על שלי ולא משקה אותן. מעליש*, לא יספרו! 
כשהנני גומר עם השקאת והאכלת הפרדות- לך והכן אוכל לאנשים, לרפתנים. משאירים להם לכל אחד- ביצים שתיים וכוס חלב. נו, מה דעתכם? נס שהפרדות מטילות ביצים באבוסים, לזכות השומרים.
והמחסן סגור על מנעול. כן- הרם רגל על הדלת ומשם על קורת התקרה, על חבית השמן (היזהר לבל תפיל את המנורה), והנך במחסן. ושמה- מ כ ל   ט ו ב. והעיקר- בל תשכח, בכל רגע שהנך פוגש את האקונומית*- להתאונן על האוכל. להבטיח לה, שבעוד יום-יומיים תמות מרעב. באם לא תתאונן- תהיה חשוד בעיניה.

ובשתיים-עשרה- אז מתחילה עצם השמירה. הנני מתחיל בעשיית החמאה. עשיית החמאה בצורה זו: יש מכונה המכילה שלושה ליטר שנמת והמונעת בידי השומר. במכסה המכונה יש חור קטן לאוויר, ודרך חור זה ניתזות טיפות שמנת. החברים המרגישים בריח השמנת במיטותיהם, מתקהלים סביב ונהנים מן ההפקר. השמנת- באם היא דלילה- סובב וסובב, חמאה לא תהייה.
אבל קורה גם מקרה, שהשמנת סמיכה. אז- שעתיים של סיבוב, צפה החמאה על פני המים.
סיימת בחמאה- סע לרכבת עם כדי החלב. מלא כד מים, קשרהו עם כד החלב, העמס בעזרת הרפתן את שני הכדים על האתון וסע לשלום. ומה עושים כשהאתון לא רוצה ללכת? אתם אומרים: "מרביצים"- יודע בלעדיכם. הינך מרביץ ומרביץ, עד שהאתון רובצת בבוץ עם כל הכבודה- השומר, הכדים. מנערת את הכל כזבובים והולכת לה בשלום. מה תעשו אז? קוראים לרפתן לעזרה. תופסים את האתון באורווה. מעמידים שוב את הכדים על-יד הפסים. 
קשור את האתון ושכב לנמנם. הרכבת תעיר אותך.
ופעם העמיד השומר את הכדים על יד הפסים. קשר את האתון ושכב לנמנם. התעורר לקול צפירת הרכבת. ניגש לכדים- שוד ושבר- אין כדים. וחשכו עיניו- נעלמה האתון.
גוואלד! שוד באמצע הלילה. שדדו את האתון ואת הכדים! וכולם התחילו בחיפושים. את שרידי הכדים מצאו על הפסים. האתון, שהייתה קשורה לקרון ריק, נגררה אחריו כעשרים מטר. ובראותה שאת הרכבת לא תעצור- קרעה את החבל והלכה הביתה.
וכשהנך בא הביתה- או ואבוי! להאכיל את הפרדות, להסיק את הכיריים. והעיקר- להעיר את האימהות המיניקות. 
סוף סוף הנך מסיים את הכל ויוצא לשמור עוד כשעה. הנך יושב על אבן, תומך ראשך עליה וחושב בעיניים סגורות- היה היה חבר, שכל מחשבתו ורצונו לתפוס את השומר כשהוא ישן. ניגש בלאט לשומר המנמנם, נותן לו מכה ואומר בניצחון: "ככה שומרים, יש על מי לסמוך ?!"

ו ב א מ ת -   כ כ ה    ש ו מ ר י ם  !  ?
 
*בערבית- אין דבר, לא חשוב וכדומה...
*האחראית על האקונומיה = ניהול מחסן המזון


מזיכרונותיו של דוד (דודיק) גולדשמיט- על אירוע גשם נדיר באפריל 1961
סערת אפריל 2018, צילם- מיכה תמיר

מזיכרונותיו של דוד (דודיק) גולדשמיט- על אירוע גשם נדיר באפריל 1961

דבר העורכת: דודיק הוא אחד מילדי גשר הראשונים. כידוע, מקורה של אשדות יעקב בגשר.
הוא העלה חלק מזיכרונותיו לכתב והם מספרים את דברי הימים של אשדות כפי שחווה אותם.
בעוברי על זיכרונותיו נתקלתי בסיפור היפה הזה שנכתב בספטמבר 2010 והזכיר לי את הסערה שעברה כאן באפריל השנה (2018). 
קבלו סיפור על גשם באפריל לקראת עונת הגשמים. הלוואי ותביא איתה את שבירת הבצורת.


אוגוסט 2010. אנשי השירות המטאורולוגי טוענים כי היה זה החודש החם ביותר מאז החלו מדידות הטמפרטורה. רצף של ימים חמים ולוהטים עד לבלי נשוא.
ואין להתפלא כי חשתי געגוע וכמיהה לקרירות החורף ולגשם.
המחשבה על הגשם העירה בי זיכרון נשכח ומעורפל על איזה אירוע גשם לא רגיל. לא זכרתי מה היה ומה קרה. הסתקרנתי ולכן לקחתי לידי את רשימת ממצאי הגשם שלי. ועלי להסביר: בשעתו, לפני כמה שנים טובות התעניינתי בנתוני הגשם, בכמויות הגשם היורדות באזורנו. אספתי נתונים ממקורות שונים וערכתי רשימה של כל החורפים החל מ-1929, עוד בגשר ועד היום.
בכל חורף רשמתי את כמויות הגשם בכל חודש ואת הסה"כ השנתי. לא אפרט את כל מה שעשיתי למלא את הרשימה. לא כאן המקום. אולי בפעם אחרת.
על כל פנים, חיפשתי ברשימה את הדרוש לי. עברתי חורף אחרי חורף והופ! מצאתי!
האירוע שלי היה בחורף 1960-61 בחודש אפריל.
כאן חזר אלי זכרוני וכל מה שקרה הופיע לעיניי בחדות.
איך אומרים: נפל לי האסימון.
והרי הסיפור – באותו זמן עבדתי בבווטי וביום הנקוב עבודתי הייתה לדשן חלקה בגופרת אמון. כל הבוקר נהגתי בטרקטור רתום למדשנת. בפאתי החלקה העמידו עגלה עמוסה בשקי דשן. מלאתי את המדשנת, נסעתי לשפת החלקה, כיילתי את המדשנת והחילותי לנסוע ולפזר את הדשן, פס אחרי פס.
לקראת הצהריים סיימתי לדשן.
אחרי ארוחה וסידורים הצטרכתי להחזיר את המדשנת הביתה לאשדות. נזקקו לה בענף אחר. הכנתי אותה לנסיעה על הכביש ויצאתי לדרך.
היה זה יום אביב חמים ונאה. הראות טובה. אפשר היה לראות את החרמון מרחוק, מלבין בשלגיו.
נסעתי ולבי טוב עלי. נסעתי ומימיני חלפתי על פני בית יוסף, ירדנה ונווה אור. משמאלי הזדקר הכוכבא. המדרונות היו מכוסים בירוק ומשובצים בפרחים. ירדתי לוואדי בירה, הוא נחל תבור. שמתי לב כי האפיק היה מלא מים קוצפים בין האבנים. עליתי לגשר, משמאלי הקיבוץ ומימיני הדרך היורדת לגשר הישנה. חשתי צביטה בחזי. הרי שם נולדתי ושם עברו עלי 10 שנות ילדות.
עוד כברת דרך וירדתי אל מנחמיה.
ליד כביש הגישה למושבה חל המפנה.
וכאן הערה: עד הנה זוהי ההקדמה ופה מתחיל עיקרו של הסיפור.
מזג האוויר השתנה באופן חריף. גל קור שטף אותי, ממש התחלתי לרעוד. הרמתי את עיני וראיתי דבר מוזר: מעל קו הרכס של רמת סירין הופיעה רצועה כהה – אפורה שחורה והיא הולכת ומתחילה לכסות את השמים. הבנתי כי זהו ענן גשם שעוד מעט יתחיל לרדת. רציתי להגיע הביתה ולא להירטב. החשתי את נסיעתי, עברתי את תעלת ה-0 ועליתי לאשדות.
הגשם בינתיים ירד על המדרונות והצליף על גגות מנחמיה.
נכנסתי לכביש הכניסה לאשדות מאוחד והגשם דולק אחרי. טיפות ראשונות החלו לטפוח על גבי. עברתי את השער, פניתי שמאלה ומיד ימינה ונכנסתי תחת גגה של סככת המכונות החקלאיות.
שנינו באנו יחד – אני מלמטה והגשם מלמעלה, ממש באותה שנייה.
רעש מחריש אוזניים דפק על הגג. כקול תופים. כיביתי את המנוע וירדתי מהטרקטור, חילצתי את עצמותיי והבטתי מזרחה, משתאה, כל החצר, עד המוסך, הלולים והרפתות הייתה סחופת גשם סוחף והאדמה הפכה במהירות לעיסת בוץ. שלוליות החלו נקוות.
חשבתי – איזה מזל היה לי. הגעתי ממש ברגע האחרון. אכן שומר פתאים אדוני. קיוויתי כי הגשם ירד במטח קצר ויגמר, אך כך לא קרה. הגשם נמשך והתגבר. איזה גשם. כל כינוי ראוי לו: המבול הבא – גשם זלעפות – ארובות השמים נפתחו.
רציתי להגיע למוסך וחיכיתי. אחרי שעה ארוכה נמאס לי והחלטתי לרוץ אל המוסך. שינסתי מותניי והתחלתי לרוץ. הריצה קשתה עלי. במאמץ שלפתי רגל אחר רגל מהבוץ. לבסוף הגעתי למוסך ועמדתי בפתחו. קריאות חמות קדמו את פני - היי דודיק, איך אתה נראה, כולך רטוב, מאיפה נפלת הנה?
נכנסתי פנימה. קבוצת חברים הסתופפה באחת הפינות. פליטי גשם מפה ומשם. שיחה קולנית התנהלה ביניהם. התיישבתי על אחד הכיסאות להתאושש והנה, ניגש אלי המוסכניק הבוגר, נתן לי פיסת בד יבשה ואמר לי: תתנגב ואני אכין לך קפה.
הוא פנה אל פינת הקפה, מילא קנקן מים, שפת אותו על הפלטה וטרח בהכנה. כעבור זמן מה ניחוח קפה התפשט בחדר. הוא מילא ספל חרסינה גדול עד שפתו וקרא לי לגשת.
ניגשתי וחפנתי את הספל בכפות ידי והתחלתי לגמוע ממנו. הקפה היה שחור, חזק, מתוק ומהביל. הוא היה כל כך במקום, טעמו ערב לחיכי והיה בעיניי כנקטר אלי האולימפוס.
שמתי לב – אווירה מיוחדת אפפה את קבוצת החברים.
הגשם נקש על הגג ואפלולית החלה להתפשט במוסך. חשתי כי האנשים רוצים להיות ביחד. קולות רמים נשמעו. אחד סיפר בדיחות ונענה בפרצי צחוק, השני המתיק סוד: שמעתם את הרכילות האחרונה? ההיא וההוא נתפסו על חם... עוד תראו איזה סקנדל יהיה. והשלישי - פלח, נאנח ונאנח: כל החציר שנשאר בשדה הלך. ולפתע דומיה. הרעש על הגג פסק. שמעתי קריאות: נגמר הגשם. סוף סוף. ואכן הגשם שבא לפתע, נגמר בחטף. הענן האפור שרבץ מעלינו והגיח את מימיו, מש ממקומו ונע מזרחה על הגלעד. החבורה החלה להתפזר. איש לביתו. גם אני קמתי ויצאתי החוצה. הו, איזה עולם! שמים כחולים וצוחקים קידמו את פני. האוויר היה בהיר וצלול ומהאדמה עלה ריח טוב, ריח של אדמה יבשה הנרטבת מגשם. ובפאתי מערב ראיתי שמש אדומה וגדולה נוטה לשקוע. קשה היה להאמין כי רק לפני דקות ירד כל הגשם הזה. רק האדמה רווית המים והשלוליות היוו עדות לאשר קרה.
פה תם הסיפור.

אני חוזר להווה, כאן ועכשיו. וברצוני לסגור מעגל. בוודאי כמה מהקוראים דפים אלה ישאלו: על העיקר לא כתבת – כמה גשם ירד?! והנני לענות. שוב עיינתי ברשימה שלי והנה העובדות:
הזמן – חורף 1960-61
החודש – אפריל
כמות הגשם באפריל – 97.4 מ"מ!
סה"כ בחורף זה – 404.5 מ"מ.3

כמה הערות:
א. לא בדיתי את הסיפור הזה מלבי. הוא היה גם היה. גם הקפה.
ב. האירוע באמת נדיר.
1) הזמן. באפריל כמעט אין גשם.
2) כמות הגשם הגדולה היא יחידה במינה.
3) עוצמת הגשם כ-100 מ"מ בזמן קצר יחסית נדירה מאד אף היא.
4) לדעתי כל האירוע הזה הוא חלק מההיסטוריה של תולדות אשדות וחשוב לדעת עליו.

ואני מסיים בברכת חז"לינו:
משיב הרוח –
מוריד הגשם.
וירדו גשמים בעיתם...
אמן כן יהי רצון!
הלוואי עלינו.

דודיק.
ספטמבר 2010
אשדות יעקב מאוחד


האם והסבתא- מתוך כתביו של חיים לביא (ליבוביץ‘) ז"ל
חריש בגשר. התמונה מהארכיון, צילם: אליהו כהן ז"ל
על שפת הירדן. התמונה מהארכיון, צילם: אליהו כהן ז"ל













האם והסבתא-
מאת חיים לביא (ליבוביץ‘) ז"ל
 

דבר העורכת: חיים לביא ז"ל עלה לארץ מלטביה ביולי 1924 והצטרף לקבוצת יוצאי לטביה- "אחדות", לעבודה בבניין בירושלים. בתקופה שבין ראה"ש לסוכות 1924 (תרפ"ה) עבר יחד עם הקבוצה לגשר (את הסיפור המלא של העלייה לקרקע ניתן למצוא באתר). חיים הוא ממקימי הקיבוץ והיה הפלח (חקלאי) הראשון לחרוש תלם בשדות גשר ומאוחר יותר בשדות דלהמייה- היא אשדות יעקב. הוא היטיב ואהב לכתוב ולאחר מותו אספה משפחתו את כתביו לחוברת- מתוכה נביא במדור זה את סיפוריו, השזורים בהומור וברגש ומלווים את התפתחותו של הקיבוץ משנותיה הראשונות של גשר עד אשדות יעקב.
בסיפור זה מתוארים הקשיים איתם התמודדו אנשי גשר בבואם להפריח את השממה, את הייאוש אשר חווה אז הכותב... וגם את התקווה... 

היה זה בשנתנו הראשונה בגשר, ליל קיץ. אחד מאותם הלילות החמים, המחניקים. האוויר לא ניע, לא זיע, קפוא- חום. ואני חדש בארץ, מלא געגועים, עצב, ורבה המועקה שבלב. ישבתי לי על סלע שעל שפת הירדן, אותו סלע שהרבה מאנשי גשר חיבבוהו, משלא מצאו מרגוע לנפשם. מסביבי הכל שמם. אין לה לעין על מה לנוח, במה להיאחז. ההרים השוממים, ללא חתימת ירק, קרחים, סגרו עליך סביב. דומה: אין תקווה, לא לך ולא למקום. תמיד יהיה ככה! לא מים מרווים את האדמה המניבה יבולים, לא צל של עץ. ושוב- חרוש במחרשה ערבית את המדרונים, תלוש שיבולים צנומות ובודדות בידיים. שוב- השקיה בפחי מים שתילי עגבניות וחצילים. ושוב לילות של הזיה, של חום קדחת. נדמה: תמיד תחייה כך על עדשים וחימצה (חומוס), ותמיד אותם האנשים שכה אהבת וכה רצית כבר לראות פנים חדשות. אין במה להיאחז, לא לעין ולא למחשבה.

רק המיית גלי הירדן הלוחכים את סלעי החוף מרגיעה אותך, מצננת את גופך הלוהט. ריח של טבון ערבי עולה משכניך הערביים החיים אתך בחצר. קרני הירח משתקפות בפחי הצריף, הוא הצריף הארוך מצופה הפח, צריף הרווקים. מחדר האוכל, זו החושה שבה אתה אוכל בחיפזון את מנת האוכל- נישא קול שירה וריקוד. תמיד שרים. תמיד רוקדים. מבקשים כאילו להשכיח את הכל- את הספקות, ההיסוסים, ולא תמיד מצליחים. ובליבך הספק- היחול שינוי? האם יש לנו תקווה?

הנה ירדה חבורה לצנן את עצמה במי הירדן המרעננים. ורחל, משולהבת, פורחת, וכולה אומרת חיים ומרץ, ניגשת אלי ושואלת- "מה לך פה, למה אתה יושב ככה?" נתקשיתי בתשובה. רק אמרתי: "קשה". השיבה לי: "בוא איתי". היא הביאה  אותי למיטת בנה יצחק, והוא שוכב לו במיטתו הצחורה, מתחת לכילה הלבנה, כולו אדמדם. וטיפת זיעה מבצבצת על מצחו הקטן. "רואה אתה? עוד נבנה משק גדול לתפארת, בניינים, משק, עצים ופרחים לרוב. והרבה הרבה ילדים יתרוצצו, הרבה ילדים יהיו לנו ועוד נעבוד יחד עם ילדינו. וגם סבא וסבתא נהייה כולנו במשק הפורח שלנו."

צחקתי לעצמי- ר ח ל    ו ס ב ת א . . .

מזיכרונותיו של דוד (דודיק) גולדשמיט- ההמלטה הראשונה
התמונה מהארכיון, צילם: אליהו כהן ז"ל
מזיכרונותיו של דוד (דודיק) גולדשמיט- ההמלטה הראשונה

דבר העורכת: דודיק הוא אחד מילדי גשר הראשונים. כידוע, מקורה של אשדות יעקב בגשר. 
הוא העלה חלק מזיכרונותיו לכתב והם מספרים את דברי הימים של אשדות כפי שחווה אותם.
 
הסיפור אשר אני מתאר בזאת הוא זיכרון רחוק אשר צף ועולה לנגד עיני לעתים קרובות. מאז עברו שנים רבות, למעלה משבעים שנה. ואני ילד קטן, בן חמש-שש.
המקום – גשר הישנה. הזמן – ערב, הדמדומים כבר יורדים. אני נמצא בחדר הורי. כאן המקום לתאר את החדר: החדר בצריף פח. בצריף היו ארבעה חדרים.
הרצפה עשויה לוחות עץ. החדר קטן, שירותים וברז מים מצויים בחוץ. בחדר עמדה מיטה גדולה מכוסה במרבד. ארון בפינה והוא סגור בוילון בד. בפינה השנייה עמד שולחן ולידו שני כסאות בסגנון ישן, גבוהי משענת.
על הרצפה – מחצלת וליד הדלת כד המים – הג‘רה המפורסמת.
הפריט היפה בחדר הייתה המנורה. מנורת נפט עשויה נחושת ולה אהיל חרסינה ירוקה. חשמל כמובן לא היה עדיין.
בזמן הסיפור הזה אמא ואחותי הגדולה ישבו על המחצלת ושיחקו במשחק כלשהו. המנורה עבר דלקה והפיצה אור צהבהב, רך ונעים. ואני יושב ליד השולחן ומצייר משהו. תמונה משפחתית שלווה. הזמן חולף לאיטו ובחוץ כבר חושך, לילה. ומי חסר? כמובן אבא. איפה הוא? כמובן ברפת. תמיד היה ברפת.
והנה נפתחת הדלת ואבא נכנס. איש נמוך. מגפי גומי לרגליו, מרובבים בפירורי זבל, בחולצתו אניצי קש, לראשו ברט המכסה את הקרחת. ופניו – ממש קורנים תבונה וטוב לב גם יחד.
אבא פונה אלי ושואל: "אתה רוצה לבוא איתי?",  "בטח!" אני עונה, ממהר לרדת מהכסא ונצמד לרגליו של אבא.
"לאן אתה לוקח את הילד?" שואלת אמא.
אבא עונה: "פרה ממליטה ואני לוקח אותו איתי."
"טוב," אומרת אמא, "תחזיר אותו בזמן."
שנינו יוצאים. אבא מחזיק בידו האחת פנס רוח ואוחז בשנייה את ידי. אנו משוחחים והולכים יחדיו. לבי מתמלא גאווה – הנה אני הולך עם אבא לעזור לו.
הגענו אל הרפת. בחדר בטון קטן עמדה פרה קשורה לטבעת ברזל בקיר. קש מפוזר על הרצפה ופנס תלוי על הקיר.
בחדר היו עוד כמה אנשים ואבא אומר: "מה היא עוד לא המליטה? בואו נעזור לה." אני מסתכל ומתמלא תימהון – שתי רגליים יצאו מאחוריה. זה בטח העגל. אני חושב, איך הוא יוצא לה מהבטן?
הפרה גועה ובעזרת הרפתנים מבצבץ הראש, ועוד מאמץ והעגל כולו בחוץ. הוא מקרטע על רגליו ומנסה לעמוד. דחפו אותו אל הפרה והיא ליקקה אותו זמן רב. העגל מצא את העטין והחל לינוק בשקיקה.
וכמו שנאמר: יותר משהעגל רוצה לינוק – רוצה הפרה להיניק.
זו הייתה ההמלטה הראשונה שראיתי בחיי. מאז ראיתי עשרות המלטות או יותר, אך זו, הראשונה, תמיד בזיכרוני.
עולם שלם עבר מאז. המדע והידע התפתחו עד מאד.
אך עדיין אני עומד נפעם מול פלא הבריאה ויצירת חיים חדשים.
ואוסיף: אמא ואבא אינם איתנו שנים רבות. כל חייהם בקיבוץ עבדו עבודת כפיים. העבודה הייתה ערך מקודש. הם חיו חיים פשוטים וצנועים ובאהבה. אך החשוב מכל – היו אלה חיי בחירה. לדעתי הם פשוט חשבו שזה הדבר הנכון לעשותו.
הם לא הרבו לספר על עצמם ואני לא ידעתי לשאול. והיום נותרו השאלות ללא תשובות. היום אין אנשים כאלה.
הם היו מלח הארץ.

מזיכרונותיו של דוד (דודיק) גולדשמיט- המעבר מגשר לדלהמיה - אשדות
ילדי בית הילדים בראשית ימי גשר. התמונה מהארכיון, צילם: אליהו כהן ז"ל

מזיכרונותיו של דוד (דודיק) גולדשמיט- המעבר מגשר לדלהמיה – אשדות

דבר העורכת: דודיק הוא אחד מילדי גשר הראשונים. כידוע, מקורה של אשדות יעקב בגשר. 
הוא העלה חלק מזיכרונותיו לכתב והם מספרים את דברי הימים של אשדות כפי שחווה אותם.

בשנת 1934 חגג הקיבוץ 10 שנים לקיומו. נערכה מסיבה גדולה, באו אורחים רבים. אני זוכר את המסיבה כי הרשו לנו, הילדים, ללכת לישון מאוחר.
זמן מה אח"כ היה המעבר לדלהמיה. הוא היה מודרג ונמשך 5 שנים. רק בסוף 1938 עברנו באופן סופי.
ותיקי קיבוץ גשר של היום קיבלו את המחנה והם חיו בו עד סוף מלחמת העצמאות. אבל זה כבר הסיפור שלהם.
נחזור לענייננו – ראשית, בנו בדלהמיה את הרפת. הפרות עברו ראשונות. החלו בבניית בתי המגורים, בתי הילדים, בית הספר ומוסדות שונים. בגשר החזיקו את המחנה ואת הפרדס.
הקשר בין שני המחנות היה בעיקרו ברכבת העמק.
בסוף 1935 נולדה אחותי הקטנה דינה בגשר ורק כעבור כמה חודשים עברה לאשדות.
אנו הילדים עברנו בתחילת 1936. הייתי בן 10-9.
סיפרתי כמה מזיכרונותיי. אבל נגעתי רק בקצה המזלג.
נותרו עוד סיפורים רבים.
לא כתבתי על הרחצה בירדן, על מפעל נהריים, על הקשרים עם ילדי נהריים, לא על שלושת הגשרים, לא על רכבת העמק ועל תחנת הרכבת ג‘יס-אל מג‘מע – הנמוכה בעולם, לא על קבלות השבת ועל החגים בחדר האוכל – על החברים היושבים ושרים שירים חסידיים ושירים רוסיים עד כלות הנפש. לא כתבתי על הנסיעה לטבריה לראות את הסרט הראשון בחיי – עודד הנודד, לא על הקייטנה בת"א בסוף כיתה א‘. ועוד נותרו סיפורים רבים. אולי עוד אחזור אליהם ולספרם.
בהוויית גשר התגבשו מספר דברים:
אוכל – לא משאירים אוכל בצלחת. מה שלא גמרת בבוקר, תאכל בצהריים ומהצהריים לערב. אם לא גמרת את מנתך, שמעת את משפט המחץ: בסין ילדים מתים ברעב ואתה לא גומר!? מאז אני לא אוכל תרד!
בגדים – מחליפים בגדים ביום שישי בלבד וחולצה לבנה לכבוד שבת.
ניקיון – ביום שישי חפפו את הראש. על ספסל במקלחת הוצבו כמה קערות אמל גדולות, קבוצת ילדים נעמדה ליד הקערות והמטפלת קרצפה את ראשנו בסבון משחה ירוק היטב היטב וגם את האוזניים. יצאנו צחים וברים.
שעת הורים – כל יום אחר הצהריים, לפנות ערב, הלכתי לבית הורי. זו הייתה שעת המשפחה. אני מתגעגע לכך אפילו היום.
הפנמת רגשות – איני יודע אם במכוון – אך לא מחצינים רגשות. לא בוכים בלוויות ובשעות אסון. אני ממש לא זוכר מתי בכיתי.

נו, סוגרים דלת ופותחים דלת.
מסתיים פרק גשר ומתחיל פרק חדש...


מזכרונותיו של דוד ( דודיק) גולדשמיט- כיתה א‘ הראשונה בגשר והמורה רבקה
זכרונות מימי גשר. קולאז‘: מיכה תמיר. התמונות מהארכיון, צילם: אליהו כהן ז"ל
כיתה א‘ הראשונה. התמונה מהארכיון, צילם: אליהו כהן ז"ל











מזיכרונותיו של דוד (דודיק) גולדשמיט-
 
כיתה א‘ הראשונה בגשר והמורה רבקה

דבר העורכת: דודיק הוא אחד מילדי גשר הראשונים. כידוע, מקורה של אשדות יעקב בגשר. 
הוא העלה חלק מזיכרונותיו לכתב והם מספרים את דברי הימים של אשדות כפי שחווה אותם.
כאשר הגיע זמנם של הילדים הראשונים בגשר לעלות לכיתה א‘- הוקם לראשונה בית-ספר.
הילדים היו בגילאים שונים כפי שמעיד דודיק: "בני המחזור שלי הגיע זמנם לעלות לכיתה א‘. אנו היינו 9 ילדים. פער הגילים היה 3 שנים. ואני בדיוק באמצע."
אל הכיתה הראשונה הצטרפה המורה הראשונה- רבקה תמיר.

רבקה הייתה מורה מזן מיוחד. היא נתנה לנו ידע וגם ערכים לרוב. בעיני הילד שלי היא נראתה כיודעת הכל.
למדנו לקרוא ולכתוב, חשבון והרבה טבע – ייבוש צמחים, הנבטת זרעים וניסיונות לרוב.
קיבלנו הרבה ערכים: הזדהות עם האדם העובד. העבודה – ערך מקודש. ליבנו היה עם הפועל ומאבקו בניצול. על קירות הכיתה היו תלויים ציורי קטה קולביץ. גם חירות לאומית ומאבקי מלחמה בצבא הכובש.
אז היטלר עלה לשלטון. באיטליה – ומוסולני.
היינו עם החבשים הנלחמים בכיבוש האיטלקי.
והחשוב מכל – מלחמת האזרחים בספרד. כולנו היינו רפובליקנים, הסיסמה זו פאסרן – לא יעברו – הייתה גם שלנו.
זו הייתה תקופה סוערת.
ואזכיר את הטיולים. מגיל צעיר הרבינו לטייל. וכאן אספר על אחד הטיולים: הטיול לעדסיה, או פגישה ראשונה עם הבעיה הערבית.
עדסיה היה כפר קטן ממזרח לירמוך, מול מסדה. תושביו היו פרסים באהיים. הם התיישבו במקום עוד בימי התורכים. שלוחה של הבאהיים בחיפה ועכו. והיו עוד כפרים כאלה בסביבתנו.
התושבים היו חקלאים חרוצים ועוד נספר על הכפר.
היו להם יחסי שכנות טובים עם הישובים שלנו.
בכפר היה בית ספר. המורים שם הזמינו את ילדי גשר לביקור. מורתנו רבקה נענתה להזמנה.
ביום אחד בהיר יצאנו לטייל לעדסיה. חבושים בכובעי טמבל, נעולים נעליים גבוהות וחגורים במימיות – נו, קדימה לדרך. עברנו ליד שיכוני הפועלים בנהריים ואח"כ ליד הקסרקטין של חיל הספר.
חיל הספר כשמו כן הוא – משמר הגבול של אז. הייתה זו יחידה של המשטרה הבריטית. השוטרים היו ערבים וגם קומץ יהודים. הקצינים היו בריטים. כל השוטרים היו פרשים וחבשו כובע גבוה – קולפך. ועוד נחזור לחיל הספר.
בגלל מפעל החשמל היה להם מחנה קבוע.
עברנו אותם וראינו את אגם נהריים. הוא התמלא מים לא מכבר ומימיו הבהיקו באור השמש.
המשכנו הלאה, חלפנו על פני הכפר הערבי בגורה. הוא קיים גם היום. הדרך מתמשכת, ולבסוף הגענו לעדסיה. שם קיבלו את פנינו במאור פנים. באנו לבית הספר והוגש לנו כיבוד: ממתקים, מיני מאפה ובעיקר פירות. ואיזה פירות – עין לא ראתה כאלה. ועל הכל – הרימונים. מה זה רימונים. כל רימון – ראש תינוק.
ולאחר זאת הביאו אותנו לבוסתנים. עצים עבותי צל מכל המינים. ובין העצים פכפכו תעלות מים.  זו הייתה חלקת אלוהים קטנה!
השעות עוברות והגיע הזמן לחזור הביתה לגשר. הדרך חזרה עברה ליד הכפר שוני. כיום שוני היא עיירה של ממש, אך אז הייתה כפר קטן.
בעוד אנו עוברים ליד הכפר, מבלי משים, נשמעה המולה גדולה, צעקות וקללות: יהוד, יהוד.
הילדים והנוער של הכפר הקיפו אותנו. פה ושם נזרקה אבן והונף מקל. נבהלנו מאד ונצמדנו זה לזה. אחד המלווים שלנו מיהר והזעיק את חיל הספר הסמוך.
ואכן הגיעה יחידת פרשים עם מגלבים בידיהם, בצעקות והצלפות הדפו את הערבים וחצצו ביניהם לביננו.
בחסותם המשכנו בדרכנו לגשר והקללות רודפות אותנו.
בינתיים ירד הערב והחשיך – לילה. אנו הולכים עייפים ונרגשים והנה נשמעה המיה ודיבורים. היו אלה הורינו וחברים מגשר שיצאו לפגוש אותנו. איזו פגישה שמחה הייתה. חבוק עם הוריי ועם כולם חזרנו לגשר.
ואולי הפגישה הזו עם הערבים נמשכת עד היום הזה. וישאל הקורא שורות אלו: מה עם עדסיה היום? ובכן, היא איננה עוד. בתהפוכות מלחמת העצמאות באזורנו היא ניטשה ונמוגה. גורל תושביה אינו ידוע לי. יש היודעים. ואולי עדסיה הייתה רק אגדה...


סיפורו של ברוש

סיפורו של ברוש 
מאת מיכה תמיר

בהתחלה הוא לא היה. 

ב-1952 החלה בניית שכונות מגורי החברים באשדות מאוחד. כך נראו שורת הבתים והדרך למועדון (שאז טרם נבנה).
 
התמונה מהארכיון, צילם: אליהו כהן ז"ל

הגנן המיתולוגי- יעקב שור, נטע בין שאר הנטיעות, ברושים ליד הקירות המערביים של בתי המגורים. חסרות תמונות של שלבי נטיעת הברושים ושאר העצים.
מכל מקום העצים צמחו ושגשגו.


במלחמת ההתשה באזורנו, שהתרחשה בין השנים 1968 ל1970, ספג הקיבוץ הפגזות רבות.

ערב אחד היו שתי פגיעות ישירות. פגז אחד פגע בברוש ופצעו. רסיסים מאותו פגז חדרו את קיר הבית ופצעו קל את רחל בושבר ז"ל.

הפגז השני פגע בקיר חדר האוכל, במקום שלאחר מכן הפך לפינת השירותים, הכיורים וברז הסודה.
דרכם של ברושים היא צימוח סימטרי. אין הם נוהגים להצמיח ענפים צדדיים. אך אותו ברוש צימח ממקום פציעתו ענף שחרג מהסימטריה הברושית. הענף התפתח לכוון הבית ולצופה המשוחד נראה היה כאילו הוא מקיים מערכת יחסים עם הבית, ואפילו נזהר שהענף החריג לא יפגע בגג.


  

וכך הוא ניצב לו שם שנים. ההולכים בדרך קיבלוהו כמובן מאליו ועסקו בענייניהם.




וגם כשנחנך לפני עשור גן השעשועים, קלטה המצלמה את אותו ברוש, שאם היתה לו יכולת הבעה בוודאי היה שמח.
 

ואז הגיעה הסופה האחרונה.

גזעו הוותיק של העץ לא עמד בלחץ הרוח הצפונית ונשבר תחתיו. אך גם בנפלו, הטיל את עצמו הצידה כדי שלא ייפגע הבית.

 

 
רק הדגל שנותר נוטה על עמוד התאורה הסמוך, כאילו הצדיע לעץ הגדוע.


נוף ילדות
צילם- מיכה תמיר










נוף ילדות

מאת אלה תמיר עציוני

"ב-1962 לפני 55 שנים, ניטע מטע התמרים בצדו הדרומי של כביש הכניסה לקיבוץ. בימים אלה נעקר המטע, ונחשף הנוף מערבה אל רמת סירין.
השטח שפונה מיועד לגידול בננות וכחלק מאכשרתו תיזרע בשנתיים הקרובות חיטה."
(מובאה מעלון אוקטובר 2017 מתוך "עדכוני הנהלה"- באדיבות עורכת העלון טליה אברהם.)


מטע התמרים בכניסה לקיבוץ היה קיים עוד לפני שנולדתי, כך שלמעשה מבחינתי היה שם תמיד וביחד עם הבוגנוויליות, "הר המחר" ושדרת עצי הפקאן אשר נטע יעקב שור ז"ל- היוו את תמונת הנוף הראשונה שרואים כאשר נכנסים לאשדות. מה שהיה מכונה בפי המקומיים "הר המחר"- הוא מחצבה ירדנית על הר הגלעד ממזרח לאשדות וממול לכניסה אשר ציירה את אותיות המילה "מחר".

בחזרה מכל טיול שנתי וקייטנה, מכל נופש וביקור משפחה, קיבל אותנו הנוף הזה בברכה.
"הבאנו שלום עליכם" בטיולית שהושר בהתרגשות אמתית של חזרה הביתה. 
הנוף האהוב והמוכר ליווה אותי גם בבגרותי בצאתי ובשובי ממסעותיי. 

עצי הפקאן- חלקם נגדעו ומתו, חלקם עברו גיזום וזאת בשל מחלה שפקדה אותם. אותיות "המחר" על ההר איבדו את צורתן ועכשיו- גם מטע התמרים נעקר.

לקחתי לי כמה דקות כדי להתאבל על נוף ילדותי שחלף ועבר יחד עם חלקת עצי התמר.

מטע התמרים שנעקר משקף בעבורי את הקיבוץ המתחדש. 
הנוף המטופח בכניסה לאשדות משלב ישן עם חדש- הבוגנוויליות הנצחיות יחד עם עצי הפקאן שהתאוששו, עצי פקאן חדשים שניטעו, רצועת הדשא המוריקה, רמת סירין המרשימה ובקרוב גם שדה חיטה. לא נשכח גם את תחנת הדלק החדשה.
זהו נוף ילדותם של הילדים החדשים.

ההר בלי המחר במקומו נשאר, היום הוא המחר של העבר.
 





 

לצפייה בגלריית התמונות המצורפת למאמר זה הקליקו-
http://www.ashdot-m.org.il/?catID=53&subID=55&sub2ID=385 
התמונות בגלריה באדיבות מיכה תמיר

הר שני העצים
העץ שנותר מראה מדרום
יבנאל כפי שנראית בשעת דמדומים של טרם שחר מהמצפה שממערבה.













הר שני העצים
מאת מיכה תמיר

כל מי שנולד בעמק, זוכר מילדות את הר שני העצים.
עמק הירדן שוכן בעומק של בין 200 ל-220 מטר מתחת לפני הים. מי שנמצא בעמק רואה סביבו רמות ממזרח וממערב שבעיני תושבי האזור נחשבות להרים.
נוף האזור הוא מהיפים והמעניינים שניתן לפגוש. חילופי הצבעים בשעות היום ובין העונות, תנועת צל הרמות זו על זו בזריחה ובשקיעה ונקודות הציון הבולטות עד הר החרמון הנראה ביום טוב בכל הדרו..
הר שני העצים, מתנשא ממערב לנו להפרש של כ-400 מטרים מעלינו. לא אחד ולא שניים זוכרים בחיל ורעדה מסעות של טיפוס מתיש אל העצים.
בשנות ה-80, במהלך ביקור של בני נעורים מקיבוץ בעמק, נשרף אחד משני העצים.
העץ הנותר, שהוא מסוג האלה האטלנטית – שהיא עץ נדיר ועתיק באזורנו – ממוקם בקצה הדרום מזרחי של שמורת סירין.  במקום היה בית קברות מוסלמי בשם אום זיע‘ת והעצים היו מקודשים לערביי האזור. הנוף הנשקף משם מדהים ביופיו.
באתר הנמצא בשמורה, היה בעת העתיקה יישוב יהודי. בתקופת השלטון העותומאני, נבנה שם כפר על חורבות כפר קדום שנקרא חירבת שיח נאשי. כפר זה ננטש ב-1948.
בשמורה עצמה שרידים ארכיאולוגים בלתי חפורים מתקופות שונות בינות לעצי אלה אטלנטית נוספים.
מצפה נוסף נמצא מס‘ ק"מ צפונה. ממוקם בו מבנה מתכת שהועלה לשם מאפיקים וקוראים אותו "החללית" משום צורתו. נוף הזריחות והשקיעות שם מעורר תחושה יופי בראשיתי. המושבה יבנאל נמצאת מעט צפונית לרגליו.

העץ שנותר על ההר



מראה העמק מסירין בשעת בין ערביים

אשדות- ביתי
התמונה מהארכיון, צילם: אליהו כהן ז"ל
אשדות – ביתי
מאת מיכה תמיר


מן הבמה אליה הוזמנו בני ה-80 דהשתא, צפיתי בהתרגשות על הקהל הרב, שוקק הילדים, הממלא את הדשא. שמחתי לראות את התגשמות הצמיחה המחודשת של ביתי.
כאן נולדתי. ילדותי לא הייתה מי יודע מה. התחלתי להתעורר בגיל הנעורים.
אני שייך למין דור ביניים. במלחמת השחרור היינו בני 11. מכיוון שלפלמ"ח לא גייסו ילדים בגילנו, החמצנו פלמחאות. היינו צעירים אפילו מלשמש רצים ומאותתים, תפקיד שמילאו בני י"א י"ב. רק ליווינו אותם בהערצה. כילדים מצאו חברי תחליף במלחמות כנופיות ילדים. אני נשארתי מהצד.
מגיל 13 עד גיל 15, חוויתי את חוויית הפילוג. היינו קיבוץ גדול וגאה, שהעביר דרכו גרעינים והכשרות לקרוב ל-10 קיבוצים. היה לנו מפעל שימורים, שהחל בגלל מצוקת שווק ירקות ונאלצו לשמרם. נפל בגורלו להיות ספק של צבא הוד מלכותו במלחמת העולם השנייה.
בפילוג נעקרנו מנוף ילדותנו ובנינו לידו נוף חדש. חוויית הפילוג הותירה בי צלקות של חוסר אמון באנוש ותהיה על הבנת התהליכים האמיתיים המתחוללים בחברת בני אדם מאורגנת.
היו כאן ענפי חקלאות רבים, שצרכו הרבה מאוד עבודת כפיים. לול, רפת, מדגה, כוורת, צאן, גן ירק, כרם ענבים וכרם זיתים, מטעי בננות, תמרים ואבוקדו, פרדס, פלחה, מספוא.
גם בתוך הקיבוץ היו ענפים רבים: מחסן חברים, מחסן ילדים, מכבסה, מסגריה גדולה, נגריה, בית יציקה, מתפרות, מאפייה, סנדלריה, כריכייה, בניין, חשמלייה, אינסטלציה, מחסן כללי ומחסן אספקה קטנה לחברים,  מטבח כללי ומטבח ילדים וחדר אוכל.
היו באשדות עשרות ועדות. מזכירות פעילה, מזכירות רחבה, ועדת עבודה, ועדת משק, ועדת מחנה, ועדת פרט, ועדת חברה, ועדת ריהוט, ועדת הנעלה, ועדת נסיעות לחול, ועדת בריאות, ועדת קשישים, וועדת חינוך. מבנה זה גרם לתלות של כל החברים בוועדות שכמו בדברי השיר: "ויש כאלה שלוקחים מונופול על החוכמה - שיודעים טוב ממני ויודעים טוב ממך, מה טוב בשבילי, מה טוב בשבילך." כך נפגמה האוטונומיה של הפרט על חייו.
בית החרושת "אשד", שהיה במקום שהיום נמצא "לוג"- החל לקרוס במקביל לפילוג. השותפות לאחר מכן לא צלחה והמפעל נסגר.
בית החרושת היה חלק מחוויות הילדות שלנו. בהפסקה הגדולה של בית הספר היינו שותים מיץ ישר מהמסחטה וחופנים בכיסנו זיתים, שהספיקו ליריקת חרצנים מבית החרושת עד בית הספר.
ב-1955 לצבא. הגעתי מחושל נפשית ופיסית. ב-1956- מבצע קדש- כבר הייתי ביחידת סיור בסיני. לאחריו קורס מפקדי טנקים ומחזורי פיקוד עד מפקד מחלקה. השתחררתי ב1958.
החזרה הביתה הייתה קשה. מרבית הבנים מהמחזורים הראשונים עזבו. במקום לעשות חושבים ולהבין שמשהו לא בסדר, הם נקראו בוגדים. גם לנו- שנאחזנו כאן ותוך מאבק התפתחותי בין דורות, נטלנו על עצמנו את ניהול המקום, היה קשה להבין כי משהו ביסוד לא תקין ועד שחוללנו שינוי כבר ניצבנו על עברי פי פחת, תוך קבלת העובדה ש"בנים לא נשארים".
ב1963 נישאתי לאיגט ממרוקו. נולדו לנו 5 ילדים, שהולידו לנו 5 נכדים. לאחר שנים- כיום 3 מילדי חיים כאן לצידנו. כרגע גם שניים מהנכדים כאן, אך הם יבוררו לעצמם את דרכם.
תהליך השינוי היה קשה לנו מאוד, במיוחד שתוך כך נקלענו לקשיים כלכליים קשים.
אני אישית השתניתי די מוקדם. אפילו הפסקתי לאכול בחדר האוכל, למעט בארוחות ליל שבת. למרות שהמשכתי בעבודה ובתפקידים, מיקדתי יותר ויותר אנרגיה במשפחתי. שהרי תחילתו של הקיבוץ הקדישה את הפרט למען הכלל, מתוך שלכולם לא היה כלום ורק באופן זה ניתן היה ליישב את המדינה בתנאים הקשים ביותר. אך כשהיגיעה הפריחה, וכן הילדים לא תמיד התאימו לשטנץ שנקבע להם על ידי ציפיות החברה, לא ידענו בזמן לשנות את המשוואה במערכת יחסי הגומלין בין הפרט והמשפחה לכלל, כשם שלא השכלנו בזמן ליצר קשר בין יגיע כפיך לפרנסתך.
התערבות גורל חרצה את מסלול ההתפתחות שלי. כשיצאתי בשבת כיפור 1973 למלחמה, הייתי מנהל הגד"ש. ענף זה  התאים לי והתכוונתי להמשיך ולצמוח בו ולהצמיח אותו. אך יצאתי למלחמה וחזרתי רק לאחר 5 חודשים. בינתיים מינו במקומי מרכז לענף ואילו אני מצאתי את עצמי נבחר למזכיר. עד היום אני מיצר על השינוי.
פרשתי מהעבודה בגיל 74. מצאתי לעצמי מסלולי התפתחות לכיוונים שניצניהם נבטו בי שנים.
היום – בגיל 80, אני מצטער שלא שיניתי דברים בחיינו בגילים שבהם היה ראוי לעשותם, אך אינני מתחרט על דרכי. כך זה היה וכך זה קרה. וכן אינני מבכה את הקיבוץ. מסגרת חיים נועדה לבני האדם ולא להיפך. שם ההתארגנות לחיי קהילה אינו חשוב כמו הכרה בערך האדם, אוטונומיה של האדם על חייו, התפתחות חברתית ותרבותית והבטחת ימי הזיקנה.
אני מברך על ההתפתחות הקהילתית של אשדות ומייחל לכך שתתמיד להתפתח חברתית ותרבותית, שתשמור על רמה של אחריות הדדית ושתדע להמשיך ולהבטיח את בטחון זקניה עד בלותם.

"מחלקים"
חלוקת אבטיחים 23/5/17












 
"מחלקים"
מאת מיכה תמיר

היום חזרה אל חיי תמונה של פעם. 
במרפסת שליד הכולבו, הוצבו מיכלים מלאים באבטיחים מסוג שלא נמכר, 
לחלוקה חינם לכל קהילת אשדות מאוחד.
  
נזכרתי בסיפור שרץ ביישובנו:
יום אחד בשעת צהריים של קיץ, היגיע חבר יגע מעבודת השדה לחדר האוכל. לצערו הייתה זו שעת העומס והתור להגשה העצמית היה גדול.
כדי לקצר פז"מ לחש לזה שלפניו בתור: "ברחבת המטבח מחלקים אשכוליות ואבטיחים " זה העביר את הידיעה לבא לפניו וכה הלאה. לפתע התרוקן התור וגם המגישים החלו להתפנות.
"לאן כולם נעלמים?" שאל את המגיש המתרחק.
"לא שמעת? מחלקים במרפסת המטבח."
"בחייך!" צהל הבחור ואץ רץ גם הוא לקבל את חלקו.


סרטה של משפחת גלבוע המתעד את סיפוריהם של אנשי אשדות על בית הסבתות ששיפצו.
משפחת גלבוע מספרת:
"שיפצנו לאחרונה בית ישן בקיבוץ ועברנו לגור בו.
הבית נבנה בתחילת שנות ה-40‘, והוא מהאחרונים שנותרו מתפקדים ביישוב.
השתדלנו לשמר חלקים מהאופי המקורי של המבנה.
במהלך הבנייה שמענו סיפורים על הבית וסביבתו, הסרט מתעד את הסיפורים."
לצפייה בסרט הקליקו על הקישור:
http://www.ashdot-m.org.il/?catID=53&subID=54&sub2ID=374&docID=2106

מסיבת ערב יום העצמאות 2015
הבית והברוש
הדשא הגדול













מסיבת ערב יום העצמאות 2015

מאת מיכה תמיר

הדשא הגדול
המסיבה המשותפת התקיימה על הדשא הגדול באיחוד, מדרום למגרש המשחקים. אותו דשא עליו בילדותי ראינו את "הוא הלך בשדות" עם חנה רובינה, את סרטי הקולנוע שהיו מוקרנים על ידי אוטו ירוק ואת שושנה דמארי הסקסית כשעוד היתה צעירה ואנחנו היינו ילדים וגברי הקיבוץ בהו בה בעניים מזוגגות.
אותו דשא שהיה בו צינור, זכר לבאר שניסו לחפור באדמת דלהמיה ושהניבה מי תהום מלוחים.

אותו דשא שהייתי עובר בריצה מפה לשם ומשם לפה ככה סתם. הדשא של "עמודו" ו"זאבים מפחדים" ו"תופשת".

דז‘וו
התכנסנו קבוצת גברים עתירי שנים ונשים חינניות לשיר שני שירים בטקס המשותף לאשדותים. במהלך ההמתנה לתורנו לשיר, התכנסתי עם ד‘ מהאיחוד, ליד בית שהיום הוא חלק מהקומפלקס הסיעודי של אשדות איחוד, אך פעם בעבר השתכנתי 
בו בין הגילים 11-14, ממש בשנות הפילוג. 

פעימה אחורה בזמן. בלמתי במודע את רצוני לפתוח את הדלת אל החדר השני מצפון בו התגוררתי. אבל בעבר היתה גם מרפסת קטנה של כניסה. היום נשארו שם רק שתי דלתות. היה קר. הקור הזכיר לי את אותם לילות בהם מתוך עצלות להליכה עד השירותים שהיו קצת רחוקים בשכונה, היינו משתינים בצוותא על גזעו של הברוש הניצב לתפארת עד היום.

אותו בית שאפף את הזיות גיל הנעורים. והרעב הבלתי פוסק, שהביאנו לסחוב ככרות לחם טריים מהמאפיה, לאכול את תוכם הרך, למלא את הנותר בעגבניות מעוכות ולבלוס עד התפוצצות.
 
את הגיוסים לבננות, לאיסוף חבילות הקש, לקטיף החצילים. את הסוסים והפרדות וכלי העבודה שלהם שנותרו להיות פסלים סביבתיים ואף משם נעלמו.

כבר אינני זוכר את החלומות שחלמתי בקשר לעתיד. עכשיו אני זוכר את העבר. העתיד הוא יותר מחשבות מחלומות.
 
היה מאוד מוזר. ומשום מקום באה אמירתו של ד‘: "נורא חבל ששני הקיבוצים אינם חוגגים יחד את כל החגים. תראה כמה אנשים ואיזה יופי." אמירתו ערבבה את העבר עם ההווה. לא עניתי.
                  
רק חשבתי. מה היה אתי אלמלא היה פילוג? ומה היה על כולנו? קשה לשער, אך ודאי שכל עברנו היה שונה. כל אחד וכולם היו מתפתחים באופן שונה. כנראה עם יותר אמון באנשים. אבל, עם כל הכבוד לחבל, מה שהיה היה. שלא מרצוננו לקחנו בו חלק ושלא ברצוננו עתידנו הוכתב לשינוי. בודאי היינו נישאים לנשים אחרות והיו נולדים לנו ילדים אחרים. אם כך, כל העסק הזה היה כדאי - לטוב ולרע. בדרך שהתפתחו החיים יש לי את המשפחה שלי שהיא הדבר היקר מכל ולא הייתי מחליף אותה בשום משפחה אחרת. שמעתם? זהו.


ייצור חשמל מאנרגיה סולארית באשדות מאוחד
צילם- מיכה תמיר
אשדות מאוחד מעצמת חשמל סולארי
מאת מיכה תמיר

לאט ובשקט אנו הופכים למעצמת חשמל סולארי. החשמל מופק ממערכות פאנלים של תאים פוטו-וולטאים, שהוצבו על גגות בית דוידקה והרפת. מעניין מה היה אומר על כך פנחס רוטנברג – הזקן מנהריים.

ייצור אנרגיה סולארית
ייצור אנרגיה סולארית הוא תהליך הפקת אנרגיה לייצור חשמל מקרינת מהשמש.
האנרגיה המופקת מהשמש היא אנרגיה פוטו-וולטאית. המילה פוטו-וולטאי היא שילוב של המילה פוטו (Photo) במובן של אור והמילה וולט (Volt) במשמעות של חשמל. מערכת סולארית הופכת את קרינת השמש לאנרגיה חשמלית (פוטו-וולטאית). המרכיב העיקרי של כל מערכת סולארית הוא התאים הפוטו-וולטאים .
 תאים פוטו-וולטאים, הנקראים גם תאי שמש או תאים סולארים בנויים מחומרים מוליכים למחצה. החומרים המוליכים למחצה הם חומרים אשר איכות ההולכה שלהם מושפעת מהקרנה של אור עליהם.
רוב התאים הסולארים מיוצרים מסיליקון (צורן)– חומר המצוי בשפע, אינו מתכלה וכרייתו אינה מזיקה לסביבה.
כדי ליצור תא סולארי יש לטעון שכבה אחת של הסיליקון במטען חיובי ושכבה נוספת במטען שלילי. חיבור בין השכבות יוצר צומת . בצומת הזו נוצר שדה חשמלי.
השמש מקרינה על הסיליקון ואז עולה המוליכות ונוצרת תנועת אלקטרונים, ובשדה החשמלי נוצר זרם חשמלי – זרם ישר (DCC)

פאנלים סולארים, או בשמם המקצועי מודולים סולארים
:
פאנל סולארי הוא הרכבה של תאים סולארים ליחידה אחת. התאים הסולארים מחוברים בטור ביניהם בקבוצה (חיבור בטור מגדיל את המתח). חיבור של מספר שרשראות במקביל יוצר את הפאנל הסולארי (חיבור במקביל מגדיל את הזרם). התאים בפאנל מצופים בחומר מגן, ממוסגרים במסגרת אלומיניום ומכוסים בזכוכית שקופה.
הפאנל הסולארי נבנה כך שיהיה פעיל ויעיל במשך עשרות שנים. הפנל עמיד בפני גשם, רוח וברד. בדרך כלל ניתנת אחריות על הביצועים לתקופה של 25 שנה . הפאנלים הסולארים הם הרכיב העיקרי והיקר של כל מערכת סולארית.

מזרם ישר לזרם חילופין
המערכת הסולארית מייצרת חשמל בזרם ישר. מאחר והרשת הארצית פועלת בשיטת זרם חילופין, מומר הזרם הישר לזרם חילופין ומוזרם לרשת.


גג סככה מס 2 ברפת, מכוסה כולו בסוללות סולאריות. אור שמש הערבית, נפל על המרכזיות האוספות את החשמל.
 
ֶ 
כאן רואים את גג סככה 4 ואת יחידות האיסוף 

מראה כללי של תעלת החשמל התת קרקעית מיד לאחר שכוסתה


הפרות ועמוס הולכים לחליבה על רקע עבודות ההתקנה
 

לצפייה בגלריה המצורפת למאמר זה הקליקו-
 http://www.ashdot-m.org.il/?catID=53&subID=55&sub2ID=371
 
התמונות בגלריה באדיבות מיכה תמיר

המטבח הציבורי והביתי
התמונה מהארכיון, צילם: אליהו כהן ז"ל

המטבח הציבורי והביתי וההיסטוריה של התפתחות הטעם
מאת מיכה תמיר

אני אוהב את תכניות השף.  אם הייתי מגיע לשם, לא הייתי מסוגל לדבר על מטבח ביתי ומאכלי ילדות של בית. הקטע הזה נפקד מההיסטוריה האישית שלי.
נזכר בהתפתחות האוכל והטעם באוכל, במקביל להתפתחות חיי. מאוד פרוזאי, אך ללא אוכל אין מחשבה וללא טעם אין טעם.
בילדותינו היה מקובל להכריח לאכול כל דבר תוך כדי הטפת מוסר על  ילדי הגולה שאין להם דבר מאכל כלל. ככה הושנאו עלי לדיראון התרד, ושמן הדגים, וממרח שומן האווזים והחביתה מאבקת הביצים. היית רואה ילדים מדוכאים, יושבים שעות ארוכות כי לא הורשו לקום מהשולחן לפני שסיימו לאכול הכול.
נותרה לי תאווה לחלבה הטובה עם הגושים, למצה מרוחה בחמאה ודבש, ללדר שהיינו מפלחים מבית החרושת לשימורים, לזיתים שהיינו ממלאים בכיסינו שם ופולטים את חרצניהם לכל עבר במהלך ההפסקה הגדולה של הלימודים. את המיץ שזה עתה נסחט מפירות ההדר, את המלפפון והעגבנייה של פעם, שזה עתה נקטפו וטעמם מלא וחזק  בטריותם. את הבצלצלים המתוקים, מעורבים בגרגרי חוביזה, את האבטיח המללי והמלון הבלדי הקיציים, שעסיסם נדבק לפנים, את קלחי התירס שנגרעו מקציר המיועד לבקר והורתחו בקול צריחת צינור הקיטור שהוכנס עד תחתית הסיר, את הבננות שנפלו מעצים שלא עמדו בנטל וכרעו תחת משאם.
התבשיל היחיד הזכור לטובה מאותה תקופה, היה צלי הבשר – מעשה ידיה של שושנה גרוסר הגדולה, שבישלה בסירי ענק ומשוטי בחישה מעץ במטבח בית הספר. הצלי וצירו, מעורבים באטריות, בישרו על טעמים שיגיעו בעתיד.
רק מאוחר יותר התוודעתי אל הצ‘יפס, אל הסטייק ואל המושט המטוגן. אל החומוס והפלפל, אל השוארמה, החמוצים והרטבים. ויש דברים שבגלגול הזה לא ייכנסו אל פי. לא שבלול ורכיכה ואף לא לובסטר. הרחוק ביותר שהגעתי במאכלי הים המלוח הם השרימפס והקלמארי.
זכור לי קומזיץ כתתי, שבו  כל אחד הוסיף קורט מלח משלו לאגן השמן המבעבע סביב פיסות תפוחי אדמה, שהושלכו אל השמן טרם רתיחתו ויצאו רכים ספוגי שמן ומלוחים להחריד.
וכן. האוכל בטיולים. כילדים קטנים  סנדוויצ‘ים עם מרגרינה ביצה קשה וגבינה וזהו. כנערים כיכבו ככרות לחם טרי, ממרח שוקולד, חלבה ונקניקים...
בגיל הנעורים, שהוא גיל של רעב בולמוסי, היינו חודרים בערב למאפייה, סוחבים ככרות שלמים של לחם טרי, אוכלים את תוכו המפתה וממלאים את קליפתו השבירה בעגבניות עסיסיות עם קורט מלח גס. בצר לנו היינו מסיירים במטעי הבננות, מוצאים אשכול נפול ובולסים עד התפוצצות. ואם עדיין לא הבשיל, היינו מטמינים אותו תחת ערימת עלים יבשים ושבים אליו בשקיקה לאחר כמה ימים.
ובצבא. נורא ואיום. בבוקר דייסת סולת מעורבת בסלט ירקות וריבה במסטינג אלומיניום, לחם שהושאר במכוון לאבד טריותו כדי שלא נאכל הרבה ממנו.. לצהריים תפוחי אדמה שוחים בנוזל בלתי מוגדר, בשר עייף ומי ריבה.
מזל שהיה שקם. המצרכים המועדפים היו סוכריות טופי פירות של עלית, שאין יותר כמוהן לטעם, ופלים משולשים וישרים ומיץ. כל הזמו היינו רעבים. יום אחד הובלנו במשאית ציוד ומזון לפלוגה שהייתה בסדרת אימונים. ירד גשם. המשאית החליקה והתהפכה לצד הדרך. למזלנו הונחה על גבה על תעלת ניקוז, כך שדפנותיה נאחזו בשולי התעלה ולנו היה מפלט. לאחר שהזדחלנו החוצה, התפקדנו ונוכחנו כי אחד חדד לגזיאל חסר. מיהרנו אל המשאית ומצאנו את הגבר כורע וזולל בכל פה את גולש הבשר שהובלנו בסיר אשר התהפך ורוקן את תכולתו אל ספסל הפוך. הא.
כשחזרתי מהצבא לקיבוץ, נכנסתי לשגרה חדשה. בבוקר דייסת סולת וביצה קשה או חביתה מרובעת, סלט עגבניות בשמן ולחם טרי שטבל בעסיסו.
בצהריים בכל יום מנה עיקרית אחרת. יום אחד פילה בקלה, יום אחר כבד בקר מטוגן, מסוכן לשיניים רופפות, יום שלישי סתם קציצות, יום רביעי חצילים מטוגנים בהמון שמן. וביום החמישי פשטידת שאריות. השאריות היו אוסף של מיני מזון שנותרו מכל השבוע, עורבבו היטב, נאפו והוגשו. לא תמיד זה היה רע. היה סוג של פשטידת אטריות מתוקה עם צימוקים, שמסגרתה השבירה לא העידה על תוכה החם, הרך והחמצמץ מתוק. זאת הייתה הזדמנות יוצאת דופן לפלוט חרצנים מאטריות.
ודייסות. כן כמעט שכחתי – דייסות. סולת, פתיתים, תפוחי אדמה, אטריות, עדשים, שעועית, גריסים, אורז דביק ובפסח ואחריו – דייסת מצות.
ובערב בנוסף ללחם ולסלט, בכל ערב מעדן אחר. ליום הראשון נקניק, ליום השני חלבה, ליום השלישי עוגה, ליום הרביעי חביתה מרובעת, ליום החמישי פייג וליום השישי עוף או שניצל.
כך גדלתי והמשכתי עד שבגרתי ונולדו לי ילדי ואחר כך נכדי. לאט לאט מאסתי באוכל הציבורי והתחלתי לבשל בבית. מאז ועד היום אני מבשל. דרכי בבישול היא של ניסוי וטעייה. לפעמים אני מעיין במרשמים באינטרנט, כדי לעורר את הדמיון להתנסויות חדשות ולקבל מושג מהנעשה בתחום.



זיכרון המים- החלפת קו המים בן ה-50 ב-2015
צילום: מיכה תמיר

זיכרון המים החלפת קו המים בן ה-50 ב-2015
מאת מיכה תמיר


כאשר הוחלף קו המים הישן וחדש הונח תחתיו, הוא התרוקן ממימיו הישנים ובקו החדש זורמים מים חדשים, זה עתה הגיעו מהקו הראשי.
בצנרת עדיין נותרו מעט מים הזוכרים את העבר, אך הם נדחפים ואוזלים עם כל פתיחת ברז. יש להניח שעד שתקראו כתבה זו, כבר התחלפו כל המים בצנרת.
המים זכרו שפעם ירדו מעננים ושטפו ונקוו עד שזרמו בתעלות בטון ועפר, והציפו מנצנצים ערוגות ותלמים, לפני שהוכנסו לצינור ונלחצו לתוך ממטרות וטפטפות. הם נהנו ליצור קשת של צבעים מפי הממטרה אל מול השמש. הם נהנו להיות קרירים ומרטיבים איברים מעולפים מחום, בהשמיעם רעש פכפוך זרימתי הנוצר רק על ידי מים מפכפכים וזורמים בתעלות.
המים זכרו אהבות ראשונות וגם אחרונות. הם זכרו שנאות ראשונות ואחרונות. וגם קנאת ושנאת חינם הם זכרו היטב.
המים הישנים זכרו את הקמת היישוב, את כמות האנרגיות האדירה שנשרפה על מאמצים נואלים להיאחז בישן.
המים הישנים זכרו ימים טובים וימים רעים. ימי התלכדות וערבות הדדית אמיתית בעת קשה ואיחור גורלי בתהליך שינוי. הם זכרו מילים מיותרות שנזרקו לחלל האוויר, כאילו הן הדבר העיקרי ולא העניין עצמו.
המים הישנים זכרו חברה גדולה, חיה ותוססת, שהיו בה יחסי חברות יפים ורמה תרבותית וחגים ומקהלות וטקסטים מוכרים.
המים זכרו הכל. את החרוץ ואת העצל, את החוסך במילים ומרבה במעשים ואת הברברן, שעוצמת דיבוריו והתלהמותו יצרו אשליה של עשייה ומנהיגות.
הם זכרו פטפוטי תינוקות שהפכו למצהלות ילדים שהפכו לקולות של בני נעורים ומתבגרים, ומתגייסים ונלחמים ומתים או לא, והופכים להורים או לא והופכים לסבים או לא.
המים זכרו להיות קרירים במקלחת השוטפת את הגוף היגע מחום ומאמץ.
המים החדשים אינם יודעים עדיין אך הם רושמים זיכרונות חדשים.
הם כבר זוכרים שבצנרת הביתית החדשה הם חמימים בכמה מעלות מקודמיהם בצנרת המיושנת.
הם מתחילים לרשום התרקמות של התחדשות. הם רושמים בזיכרונם את הימים הראשונים של התקבצות בנים שבים לחבורה שפניה אל העתיד. הם רושמים לפניהם את ההתפתחות הסביבתית המקיפה את הצינור החדש ממערב, את המערכות הישנות ממזרח ואת מערכת הביוב האזורית החדשה.
עדיין לא נרשם בזיכרונם כי גם בעתיד ננהג בדרכים שונות ומשונות וכי רק בנו תלויה איכות חיינו.
מים, האם בעתיד תזכרו גם אותי?
                                                                                     
חידה: היכן עדיין עוברת תעלת מים במרכז הקיבוץ?



כניסה לאתר קהילה