דף הבית מפת הקיבוץ צור קשר
כניסה לאתר קהילה
בית הספר מול גלעד
היכנסו וראו מה קורה בבית הספר מול גלעד.
בית ספר יסודי אזורי.
מוזיאון בית אורי ורמי
מוזיאון לאמנות חזותית על שם אורי ורמי נחושתן.
בית איל- הרמוניה של חיים
ייעודו- שילוב בעלי צרכים מיוחדים עם כל גווני הקהילה.
תרבות, חינוך, בריאות, ספורט והנצחה.
הנצחה

אתרי הנצחה בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד
- מרכז שהם
- בית איל וציר ארזי הלבנון
- גבעת הפרחים שנקטפו בנהריים
- בור הזיכרון לחללי מערכות ישראל


שהם שושני ז"ל

מרכז שהם
בצמוד לבית איל  מצדו השמאלי, ניצב מגרש טניס- הוא מרכז שהם.
מרכז שהם הוקם ע"י משפחת שושני להנצחת זכרו של  בנם שהם שושני, מתרומות שאספו למטרה זו. 
שהם ניספה בתאונת דרכים בדרכו חזרה הביתה מתחרות קיאקים בה הוכתר כסגן אלוף אירופה, לאחר שנתיים ברציפות בהן היה אלוף ישראל לנוער בקיאקים.
מגרש הטניס נבנה בסמוך לבית דוידקה- אולם קולנוע ומופעים, שהוקם לזכרו של דוידקה נמרי ז"ל, סבו של שהם. 

שהם נהרג בתאונה באוגוסט 1990, בהיותו בן 16.4 שנים בלבד ואתו נהרג באותה תאונה בן למשפחת סיבוני מהישוב דבורה שגם הוא היה ספורטאי מוכשר ושיחק בנבחרת ישראל לקדטים בכדורסל. היה זה יום עצוב מאוד לספורט הנוער בארץ.

עם השנים סופח מרכז שהם לבית איל וכיום משמש קבוצות שונות של נערים לאימוני טניס והלוואי ישמש כמקום שיביא נערים נוספים. 
חלק מהתוכנית הכללית טרם הושלמה ונייחל להשלמתה בעתיד. 
 
הדברים באדיבות משפחת שושני .  



שהם ונבחרת הקיאקים- אנגליה, יולי 1990


מרכז שהם, ברקע- החלק האחורי של בית דוידקה
                                                                   




מרכז שהם, מאחוריו- בית איל שהוקם לזכר איל שמעוני ז"ל שנפל במלחמת לבנון


התמונות של שהם באדיבות משפחת שושני
צילם את מרכז שהם: אריאל עציוני


איל שמעוני ז"ל
7 הבנות על רקע הגבעה. צולם ע"י ולדימיר אזבל

שני אתרי הנצחה שהוקמו ומטופחים ביוזמתה של אורנה שמעוני- חברת הקיבוץ:
בית איל ובו ציר ארזי הלבנון וגבעת הפרחים שנקטפו
מובא כאן ריאיון עם אורנה שמעוני שנערך על ידי עומרי נחום עבור המקומון "כוכב הצפון". הריאיון יפה ושופך אור על פועלה למען הקמתם וטיפוחם של
 
שני אתרי הנצחה אלה.
 
"עשרים שנה אחרי הטבח הנורא הרוצח השתחרר אורנה שמעוני ממשיכה בהנצחה.

אורנה היא אישה שקשה להכניס לתבנית חשיבה פשוטה. אורנה היא יזמית, דעתנית, אם שכולה, אחות שכולה, פעילה חברתית. אורנה שמעוני הקימה את "בית איל" להנצחת בנה איל שמעוני ז"ל שנפל בהגנה על המולדת בלבנון, ההנצחה האישית הפכה מהר מאוד לפרויקט לאומי וכיום "בית איל" הוא מקום בו מונצחים כל נופלי מלחמות לבנון מאז קיומנו.

1356   נופלים במשך השנים ו- 212 נרצחים על ידי מחבלים שחדרו מלבנון. כולם מונצחים עם שמותיהם, תמונותיהם וסיפורי אירועי המלחמה. כל הבאים לבית איל עוברים בציר ההנצחה, קיר בגובה 9 מטרים כגובהם של ארזי הלבנון, על הקיר לוחות זכוכית פלדה וזכוכית שמנציחים את הנופלים בהגנה על גבול הלבנון.

הנצחה נוספת שאורנה שמעוני מובילה היא "גבעת הפרחים שנקטפו", הנצחה שמוקדשת לנרצחות בפיגוע הקשה בנהריים בשנת 1997.
לאחרונה שוחרר מהכלא לאחר 20 שנים אחמד מוסא דקאמסה מחבל ירדני שביצע את הטבח בנהריים, דקאמסה נידון ל-25 שנות מאסר, ונחלץ מעונש מוות בטענה לחוסר שפיות. בגזר דינו נומק כי בריאותו הנפשית הייתה מעורערת בזמן שביצע את הטבח.

ב-13 במרס 1997 ירה דקמסה, שהיה אז חייל בן 26 בצבא ירדן, לעבר קבוצת תלמידות כיתות ז‘ ו-ח‘ מבית הספר הדתי אמי"ת מבית שמש שטיילו בגבול ישראל - ירדן. שבע נערות נרצחו בפיגוע: נירית כהן, סיוון פתיחי, יעלא מאירי, נטלי אלקלעי, קרן כהן, שירי בדייב ועדי מלכה. שש נערות אחרות נפצעו מהירי.

מה הוביל אותך ליזום את ההנצחה לזכר ההרוגות בפיגוע בנהריים?

אני הייתי איתן ביום הפיגוע, הייתי אומרת שהייתי איתן חצי שעה  עם כיתה של ילדים קטנים, כיתה ב‘ שהייתה שם נכדתי הבכורה. פשוט יצאנו 30 שניות לפני הרצח, והוא אפילו אומר במשפט כשהשופט שואל אותו למה לא ירית קודם, למה בחרת דווקא לירות בילדות הללו? אז המחבל עונה לו שהוא לא ירה קודם כי היו שם ילדים קטנים מידי, הוא מתכוון לכיתה ב‘ של נכדתי. השופט מיד הבין שהטענה שלו על אי שפיות היא ריקה ויש כאן תכנון.
מה שהוביל אותי הוא שאני היחידה שהייתי שם סמוך לרצח, הזעקתי את משטרת ישראל והזעקתי את צה"ל, והורדתי חלק מהבנות על כפות הידיים שלי, השכבתי אותן ונתתי להן טיפול ראשוני מבלי שהייתה ברשותי ערכת עזרה ראשונה, אלא מה שהייתי מסוגלת. בשלב מסוים צועקת למורה תספרי אותם, כי שלוש בנות לא הפסיקו לצרוח, אחת חיפשה את אחותה, אחת חיפשה חברה, זה מה שנתן לי להבין שנשכחו שם בנות, אני צעקתי למורה מהר לספור אותן. היא סופרת אותן וצורחת אלי בחזרה שחסרות לה תשע ילדות, בדיעבד אנחנו יודעים ששבע לקחו לבית החולים בירדן, חמש ללא רוח חיים ושתיים נוספות פצועות קשה, ושתיים שלקח אמבולנס שלנו מאפיקים ופינה אותן. לקחו אותן לפורייה, פורייה שלנו, ההורים של אחת הנערות בשם סיוון היו בטיול בצפון, הם שמעו על הפיגוע ונסעו לבד לבית החולים, כשהם הגיעו ביקשו מהם להיכנס לזהות והם זיהו את הבת שלהם, פשוט נורא.

החוויה הקשה הזו שעברת גומלת בליבך להנציח את הילדות?

כן, זה היה ברור לי כבר אחרי יומיים. טרם הפיגוע עוד חלמתי יחד עם אנשים נוספים להקים באזור פארק לנוער ישראלי וירדני שוחר שלום, תכנית שגנזתי לטובת הנצחת הבנות. יומיים לאחר הטבח אני כבר בבית שמש אצל המשפחות של הנרצחות, אני שוחחתי עם מנהל בית הספר שלהן והוא אמר לי לא להגיע כי הכעס והזעם על הטבח הוא כל כך גדול שאורחים מבחוץ לא יתקבלו, אבל אני הייתי נחושה להגיע, ולכבד. כשהגעתי לבית הספר הן פגשו אותי בשער בית הספר הילדות הקטנות האלה וקראו לי המושיע והגואל, הן זכרו מצוין מי ליטף אותן ומי חיבק אותן, ומי חיפש יחד איתן את הבנות הנעדרות, שם גמלה בי ההחלטה, הייתי איתן בשיחות ארבע שעות, שם החלטתי לשנות תכנית מפארק נוער להנצחה של הבנות הקטנות שנרצחו.

שיתפתי את התלמידות בבית הספר שהחלטה באותה הרגע, החלטנו יחד על שבע גבעות, ובראש כל גבעה שם הבנות מפרחים. הביטוי זה מכאב, מצער, משכול, מדם, לנסות בכל זאת להפריח פריחה והתחדשות. הן נגדעו בגיל 13 עוד לפני שטעמו את החיים במלואם.

המחבל התקבל כגיבור בעיר הולדתו אירביד שבירדן, התמונות הללו הפכו אותך לפסימית או שאת עדיין אופטימית לגבי העתיד?

בשלב הראשון לא היה לי יחס לעניין, גם למשפחות של הבנות לא היה יחס לעניין, אבל אחרי שראינו שקיבלו אותו בשמחה וצהלה ציבורית, לא פרטית בתוך משפחתו אלא ציבורית ספונטנית. ברגע הזה בהחלט דאגתי, אני תמיד טוענת שירדן היא המדינה הכי קרובה לישראל, השלום שלנו איתם הכי חם.

הם באים אלינו, תבינו שהם באים אלינו בכל שנה, בכל טקס, הם מגיעים בכל שנה ולא מפספסים. מגיעה משלחת רשמית מירדן עם זרי פרחים, נואמים, מקבלים את המשפחות ואת הקהל, מביעים צער, מביאים זר תנחומים, הם כואבים את הרצח הזה. מאוד מדאיג אותי אם העם צוהל משמחה לנוכח המחבל, דווקא השכבות היותר עממיות מקבלות את הרצח.

היום לדעתך הישראלי הממוצע זוכר יותר את החגיגות לכבוד המחבל בעיר אירביד או את ביקור התנחומים של המלך חוסיין לאחר הפיגוע?

הישראלי הממוצע זוכר יותר את הביקור של המלך חוסיין ללא ספק, הכריעה שלו על הברכיים למול כל משפחה זה סמל, זה משמעותי הרבה יותר מהחגיגות. החגיגות הללו הן כמו פרסומות שעוברות במהלך התכנית, אבל עד היום הורים מספרים לילדים שלהם על ביקור המלך, על הצער העמוק שהוא הביע, צער כנה. זה היה מהלך היסטורי.

עמדת במבחן השכול האישי פעמיים, חווית באינטנסיביות את הטבח בנהריים, מה המחשבות שמלוות אותך?
שנות הכאב הן כל כך רבות, אני אלמנה חמש שנים לפני שבני אייל נפל, גם אחי הגדול נפל 20 שנים לפני שאייל בני נפל, ואני שואלת את עצמי שאלות כמעט כל יום. אני לא חיה בקלות, החיים שלי לא קלים, גם ההנצחות שעשיתי לא קלות. גבעת הפרחים שנקטפו דורשת ממני המון עבודה, זה דבר קשה. בית אייל שעולה ופורח, יש כאן חיים, המוני אנשים, יש בו הנצחה של  1358 חללי צה"ל ו-212 נרצחי פעולות האיבה של מחבלים שחדרו מלבנון, זה כשלעצמו דבר שיש בו המון כאב, ובזה אני נפגשת כל יום וזה לא קל.
גיוס הכספים שאף אחד לא מקל עלי, לא קל, החיים לא קלים.

את מרגישה שהאזור כלומר עמק הירדן וטבריה מחבקים את מפעל ההנצחה שלך?

אני חושבת שגם טבריה וגם עמק הירדן מאוד מוקירים את שני אתרי ההנצחה, ובאים המון לבקר ולזכור. המונים מטבריה והמונים מעמק הירדן מגיעים לבית איל, וזה בעצם מה שנותן את הקיום של המקום הזה, זה שבאים לשחות ולהתאמן, ולקבל מרפא לכל סוגי הנכויות, זה באמת הרבה יותר ממה שחשבתי. אני עדיין מצפה לראות את האמידים של האזור מעמק הירדן ומטבריה נרתמים להנצחה שלנו, גם להנצחת הבנות בגבעת הפרחים שנקטפו וגם להנצחה בבית אייל. אנחנו בונים עכשיו שתי קומות בבית איל במטרה לרווח את המקום, כדי לאפשר לבעלי המוגבלויות קומת פנאי ומכון כושר נגיש עם מוכוונות לציבור בעלי המוגבלויות וצרכים מיוחדים.

איפה בית איל וגבעת הפרחים שנקטפו בעוד 50 שנים מהיום?

בית איל אין ספק שיעלה ויצמח ויזרח, מנהל אותו אלמוג אביעוז בן טבריה המתגורר כיום בקיבוץ אשדות ביחד עם משפחתו, יש לנו עובדים מעמק הירדן ומטבריה, בית אייל הוא חלק מהצפון שלנו, הוא רק יפרח ויצמח. גבעת הפרחים שנקטפו אני יותר מודאגת, עדיין לא הכנתי יורש להנצחה הזו של הטבח בנהריים, אני מקווה שאני אצליח גם כן למצוא איזושהי חסות לאו דווקא כספית אלא חסות רעיונית שלא תיתן לנושא ליפול ברגע שאני לא אהיה. המשפחות הרי רחוקות מאוד מאתנו, הן מבית שמש. האתר הזה הוא של כל עם ישראל, אנחנו דואגים לטפח אותו בכל בוקר אבל זה חייב להיות פרויקט לאומי.

יכול להיות שהפיגוע הזה נשכח מהזיכרון הציבורי?

לא, הוא לא יכול להישכח בגלל הטראומה, בגלל ההנצחה בגבעת הפרחים שנקטפו, בגלל היער שעוטף אותה ובגלל הטקסים שיש בכל שנה טקס שבו נוטעים עצים מסביב, יש שילוב של הנצחה. לטקס מגיעים- המשפחות, משלחות רשמיות מירדן, רק השנה נכחו 1,350 משתתפים, בתי ספר מכל הארץ, יחידות מצה"ל, ועוד אורחים נוספים שהגיעו להכיר להוקיר ולזכור.

איך נסיים?
נסיים בהזמנה פתוחה לכולם להגיע לבית איל, להגיע לגבעת הפרחים שנקטפו, החובה שלנו כישראלים היא לזכור את הנופלים, אנחנו כאן והם כבר לא אתנו, אבל כל אחד השאיר מישהו אחריו, השאיר משהו אחריו, ואנחנו צריכים כחברה לכבד את זה.

אורנה שמעוני, האישה והאגדה, כאן, שכנה קרובה, ממש מספר דקות נסיעה ואנחנו בלב העשייה הזו. לא שכחנו ולא נשכח שאורנה הייתה גם אחת מבין ארבע האימהות במאבק על היציאה מלבנון."


מובאים כאן כמה מדבריו של אלמוג אביעוז מנכ"ל בית איל אשר פורסמו בפייסבוק לקראת יום הזיכרון 2017

"באשדות יעקב שבעמק הירדן ישנו בית מיוחד שאותו אני מנהל - בית איל.

את הבית המיוחד הקימה אישה מיוחדת- אורנה שמעוני. ייעודו של הבית הוא שילוב בעלי צרכים מיוחדים בקהילה.

כשמגיעים לבית איל מרוויחים פעמיים, פעם אחת נהנים מבריכות השחייה, מועדון כושר, סטודיו חוגים, ספא, מתקני ספורט ומשחקים לילדים. ופעם השנייה מרוויחים ערך מוסרי תרומה לקהילה בכך שרוכשים מנוי או כניסה לבית איל אנחנו ממנים בעלי צרכים מיוחדים בטיפולים ,ימי כיף, מנויים וכ"ו.

בבית איל יש אגף מיוחד- "ארזי הלבנון", שבו מונצחים כל נופלי מלחמות לבנון מראשית מאבקנו על המדינה ועד היום. לצידם- כל נרצחי פעולות האיבה ממחבלים שחדרו או הפגיזו מלבנון והרגו משפחות שלמות, ילדים ואזרחיי המדינה.
הנופלים והנרצחים יחד מגיעים ל – 1566 בנות ובנים, אמהות ואבות, והם מונצחים עם שמותיהם, תמונותיהם וכל הארועים סביב מלחמותינו הארוכות בלבנון. 

מכל פינה בבית מועבר המסר שילוב בעלי צרכים מיוחדים עם כל גווני הקהילה, בתרבות, חינוך בריאות וספורט. 
המשפחה הישראלית השלמה- הנכים שבה, הרגילים, הצעירים והזקנים ועם אלה שלא חזרו.

הבית שוקק חיים עם פינה בלב לזיכרון. כולו מסר מוסרי וחינוכי. 
מגיעים לבית איל לחיות ויוצאים עם זיכרון."

ציר ארזי הלבנון בבית איל

















התמונות באדיבות בית איל


גבעת הפרחים שנקטפו















התמונות באדיבות אורנה שמעוני


בור הזיכרון לחללי מערכות ישראל
את מה שמכונה "הבור" ע"י תושבי אשדות, יצר משה הדרי- חבר אשדות לשעבר.
פינת זיכרון זאת נבנתה בשנת 1977 בסמוך לבנין הספרייה ולמוזיאון בית אורי ורמי.
טבעי שתמוקם ליד בית אורי ורמי נחושתן שהוא מונומנט זיכרון לשני בנים- האחד נהרג במלחמת השחרור והשני בנכישת נחש.

הפינה מצטיינת בפשטותה ומכאן גם עוצמתה.
האמן יצר כאן רחבה מרובעת, נמוכה ממפלס הקרקע אך עם שוליים הגבוהים מהסביבה,
תחומה משני עבריה בחומה ומשני עבריה הנותרים בדשא.
הקירות עשויים ממרמרית – שיש שחור גרוס עם דבק והרצפה מגרנוליט שחור.

שמות החללים עוצבו במתכת ונחקקו על גבי הקיר המרכזי. במהלך השנים נוספו לפינת הזיכרון לוחות שיש שחור עליהם נחרטו השמות. לוחות השיש הוצבו באותו המקום בו היו חקוקים לפני כן.

כשבאים מהכביש לכיוון "הבור" ומהמדרכה יורדים במדרגות פנימה, מתקיימת תחושה של התנקזות מחיי היום יום אל תוך חלל המאפשר את הדממה הנחוצה להתייחדות עם הנופלים.

"הבור" בסוף שנות ה-70. התמונות מהארכיון




"הבור" בשנים האחרונות. התמונות מהארכיון







כניסה לאתר קהילה