ארבע מצבות - סיפור אחד - סיפורה הטראגי של משפחת נחושתן

(06/08/2020 12:47)

מאת יניב ליפשיץ

 

בית הקברות של אשדות-יעקב שוכן כמה מאות מטרים מזרחית לשני הקיבוצים - האיחוד והמאוחד, בין מטעי הבננות והדקלים. צילם של עצי הברוש התוחמים את האתר מתמזג עם דממת המוות, הנסדקת מפעם בפעם בציוץ ציפורים.

בתוככי ים המצבות, סמוך לחלקה הצבאית, קבורים זה לצד זה האחים אורי ורמי נחושתן.

במרחק קצר מהם - קברי הוריהם, מאיר ורעיה.

ארבע המצבות הן עדות אילמת לסיפור חיים טראגי, שתחילתו באירופה וסיומו על אדמת עמק הירדן. סיפורה של משפחה שהייתה ואיננה עוד; של צמד אחים שחייהם נגדעו במהלך המאבק המתמשך של תקומתה של המדינה; של אב ואם, שהגורל הפכם בעל כורכם למעין תואמי-איוב מודרניים הנאלצים לחיות תחת נטל אובדנם.

 

הימים הראשונים

מאיר גרוטמן נולד בשנת 1906 בעיירה האוקראינית איגנטובקה - היא "אנטבקה" המפורסמת מסיפוריו של שלום עליכם. אביו, נחום, החזיק בבית מלאכה ליציקת נחושת. מאיר ושני אחיו גדלו כדור רביעי במקצוע זה.

לאחר המהפכה הבולשביקית בשנת 1917, גורשו יהודי העיירה לקייב. בגיל 15 הצטרף הנער מאיר להסתדרות "השומר הצעיר", שלאחר מכן, ב-1922, הפכה לתנועה בלתי לגאלית. ביוני 1925 נכלא מאיר למשך חודשיים בשל פעילותו בתנועה, וכבר בדצמבר עשה דרכו לארץ-ישראל, במסלול רצוף מכשולים.

תחילה התיישב בקיבוץ אפיקים, שם עבד זמן-מה בבניין. את שמו עיברת לנחושתן (מלשון נחושת). אחר כך נענה להצעה מטעם הסתדרות "הצופים העברים" והדריך בסניפי הארגון בעפולה ובפתח תקווה. הוא הספיק לסייע בייבוש הביצות ובהקמת תחנת החשמל של רוטנברג בנהריים, בטרם התיישב בקיבוץ גשר בשנת 1927. כעבור שנה פגש ברעיה, שהגיעה לקיבוץ היישר מקייב, ובינואר 1929 נישא הזוג.

מחלת הקדחת, בה לקתה רעיה זמן קצר לאחר מכן, אילצה את השניים לעזוב לתל-אביב, ומשם עברו לחיפה.

בינואר 1930 נקראו בני הזוג להצטרף למקימי קריית-חיים, והם נימנו עם שלושים המשפחות הראשונות במקום. לידת הבן הבכור, אורי, באוקטובר 1930, היוותה נדבך מרכזי בתהליך השתלבותו של הזוג בארץ. שנים רבות לאחר מכן תכתוב רעיה: "עם בואו (של אורי) החלה השמש לחמם את קן ביתנו".

מאיר גוייס ל"הגנה" על ידי יעקב דורי, מראשי הארגון. תחילה שימש כאפסנאי, ולאחר מכן, בשלהי 1933, נעתר לבקשתו של מפקד "ההגנה" עצמו - אליהו גולומב - והחל ליצוק כלי נשק ותחמושת. "במשך 9 חודשים", סיפר, "יצקתי אלפי פצצות, ולאחר מכן שיקמתי כדורים לרובים אנגליים".

 

ביולי 1937נולד הבן השני, רמי, והקן המשפחתי המשיך להתנהל על מי מנוחות. האידיליה הופרה לראשונה, כשמאיר החליט לממש את זיקתו לסוציאליזם הקיבוצי.

בראשית 1940 עברה רעיה עם שני ילדיה לקיבוץ אשדות-יעקב - גלגולו המאוחר של קיבוץ גשר, בו שהה הזוג בטרם עקר לתל-אביב. מאיר נותר עוד כחצי שנה בקריית-חיים, והגיע לביקורים בסופי שבוע.

 

מצעד 1 במאי. אורי נחושתן 1941

 

ימים של חסד

התאקלמותם של האם ובניה - בייחוד על רקע היעדרותו של האב - הייתה עתירת קשיים.

רעיה התרשמה כי רבים מחברי הקיבוץ זוכרים לה את חבלי הקליטה שהיקשו עליה בבואה אליו לראשונה. "השארתי אז רושם שאינני מתאימה לחיי הקיבוץ, לחיי הקולקטיב, והחותמת הזאת נשארה לי" - ציינה ביומניה. "הרגשתי יפה שהרבה אנשים הנמצאים במשק אינם רוצים בי" - הוסיפה.

גם הילדים התקשו בתחילה להשתלב במעגל החברתי המשותף וסבלו מהלינה המשותפת, שהייתה זרה להם. רמי אף נהג לברוח בלילות מבית הילדים לצריף ההורים. בהדרגה החל שיפור לטובה.

שובו של מאיר לחיק משפחתו הקל על הסתגלותם של הילדים ושם קץ לגעגועים המעיקים.

עד לתום שנתו הראשונה בקיבוץ הספיק אורי להתערות היטב בקרב הילדים, תוך שהוא מראה את כשרונותיו הרבים בציור, בספורט ובמוזיקה. כל אלה, בשילוב עם הליכותיו הצנועות ואופיו העניו - היקנו לו מקום של כבוד בין חבריו. הג'ינג'י הגבוה והצנום הפך "צבר" לתפארת וגילה עניין רב בטיולים, בפוליטיקה ובשפות.

בדומה לאורי, ביסס גם האח הצעיר את מעמדו. "הוא התיידד עם הילדים ואף אחד לא העז לנגוע בו" - נזכרה רעיה, "ואם העזו - היה מחזיר להם כגמולם".

בתוך כך נרקם קשר אמיץ בין האחים: אורי הירבה לשתף את רמי בעיסוקיו, סייע לו בהכנת שיעוריו והמריץ אותו לעסוק בספורט ובציור. בנוסף, לימד את אחיו תווים והשניים נהגו לחלל יחדיו.

ההורים מצאו אף הם את מקומם: רעיה שימשה כתופרת ומאיר הקים לו בית יציקה ועסק ביציקה לצורכי הקיבוץ, שניהל באותם ימים משק אוטרקי*. הוא יצק כלים לחדר האוכל, חלקי מכונות ועוד. בצד אלה יצק גם פסלים, חלקם עבור חברי הקיבוץ. באותן שנים התאפיינה משפחת נחושתן כתא מגובש השופע הומור, אמנות, אתלטיקה ושירה.

היו אלה ימים של חסד. משקעי העבר נמוגו והעתיד נראה מבטיח. בדיעבד - היה זה השקט שלפני הסערה.

 

 

מגדל המים. אורי נחושתן 1943 

 

 

אקורדיוניסט. רמי נחושתן 1953

 

יריה קטלנית ברמלה

הזמן חלף ובאו ימים של הכרעה. הבריטים נטשו את ארץ ישראל והיישוב היהודי נאבק על קיומו.

במלחמת העצמאות ניצבה אשדות בחזית. הנשים והילדים פונו עד מהרה למקומות מבטחים בחיפה וביגור, והגברים נותרו מאחור, להגן על המשק.

בשל גילו הצעיר גוייס אורי, תלמיד י"ב, לתפקיד קשר, אלא שדעתו לא נחה, עד שהודיעו לו כי יוכל להצטרף לשורות הפלמ"ח.

עתה השתתף הנער בשמירה על הבריכות, במארבים ובקרבות בטבריה, בית-קשת, גשר ועוד.

מאוחר יותר הצטרף ל"שועלי שמשון". אלא שהגורל גזר שאורי לא יספיק לממש את מלוא יכולתו וכישוריו. הוא נהרג ב-7 ביולי 1948, במהלך כיבוש לוד, חודשים ספורים בטרם מלאו לו 18.

אחד מחבריו סיפר כי נפגע בצווארו מירייה שנורתה מתוך בניין המשטרה ברמלה, ומת במקום.

הבשורה המרה הגיעה אל רעיה, בעת ששהתה בחיפה עם רמי. למחרת חזרה עמו לקיבוץ, ואורי הובא למנוחות. אבל כבד ירד על המשפחה ועל בית אשדות.

 

הגלגלת. אורי נחושתן

 

נכישה קטלנית ביראון

עם תום מלחמת השחרור שבו רעיה ורמי להתגורר עם מאיר בקיבוץ, ואולם שמחת החיים פינתה את מקומה לשכול ויגון. רמי, אז בן 11, שקע בדכדוך. "אח היה לי, אח כה טוב ונחמד ומצליח, היה ואיננו עוד" - כתב על אורי.

רעיה הייתה באותה עת בהריון, והייתה תקווה כי האושר ישוב לשכון בבית המשפחה.

הגורל רצה אחרת. מקץ שישה חודשים בלבד היא ילדה בלידה מוקדמת והבת שנולדה חייתה יומיים בלבד.

כלפי חוץ הפגינה רעיה שלווה ועמידות, אולם בליבה התרוצצו הרהורים אובדניים שניזונו, בין השאר, גם מן הידיעה כי משפחתה נקטלה בשואה. בדיעבד העידה: "אלפי מחשבות ניקרו במוחי - לשים קץ לחיי העלובים האלה... רק דמותו של רמי... האפשר להשאיר אותו אומלל, יתום?"

הימים עברו. רמי צמח להיות ג'ינג'י בריא-גוף, כמו אחיו לפניו. במידה רבה בהשראתו, התעמק במוזיקה, ובעיקר בנגינה על פסנתר, והצטיין בלימודים ובתחומי ספורט שונים. במיוחד בלט כישרונו האמנותי.

הפילוג שהתרחש בשנת 1952 על רקע אידיאולוגי - קרע את אשדות לשניים - איחוד ומאוחד, תוך שהוא מפריד ומפרק משפחות. משפחת נחושתן השתייכה כעת לאשדות מאוחד.

כחלק מפעילויות חטיבת הנעורים החדשה בקיבוץ, שנועדה ליצור מסגרת חברתית מאורגנת לתלמידי התיכון, נשלחו במאי 1954 רמי וחבריו, שהיו אז תלמידי כיתה י', לסייע לקיבוץ יראון שבגליל.

ביום השני לשהותו במקום, משסיים את מלאכתו בשדה, התמקם רמי בצוותא עם חברו סמוך למעיין, בציפייה להסעה. בעודם יושבים, הכיש את רמי נחש צפע. השניים מיהרו לכביש, אולם רק לאחר זמן רב יחסית הצליחו לעצור רכב מסייע.

במהלך הימים הבאים נאבק רמי על חייו. באותה תקופה טרם נכנס לשימוש נסיוב נגד הכשת נחש.

ההורים והרופאים תלו את תקוותיהם בחוסנו הגופני והנפשי של הנער. רמי, מצידו, התמודד בגבורה עם מכאוביו, הפגין חוש הומור והקפיד להתעדכן על המתרחש במשק.

בהיותם מודעים לאובדן שחוותה משפחה זה לא כבר - עצרו חברי הקיבוץ את נשימתם במשך אותם ימים הרי-גורל, הגישו יד תומכת וסייעו ככל שניתן.

בתום חמישה ימי מאבק, ב-22/5/1954, נפטר רמי, והוא עוד לא בן 17. עולמם של מאיר ורעיה חרב עליהם.

 

טנדר. רמי נחושתן 1954

 

אולם להנצחת הבנים

פרק נוסף בתולדות המשפחה החל להיכתב, עת הוחלט בקיבוץ על הקמת אולם תערוכות להנצחת זכרם של אורי ורמי נחושתן. וכך, עשר שנים לאחר נפילתו של אורי, ומקץ ארבע שנים למותו של רמי - נחנך ביולי 1958 "בית אורי ורמי נחושתן". תחילה היה בו אגף בודד, שנחלק לשניים: בחציו הונצחו יצירותיהם של האחים, ובחלקו האחר הוצבו תערוכות מתחלפות. מאיר קיבל על עצמו את ניהול הפרוייקט, ובמקביל לעבודתו ביציקה, השקיע את כל-כולו במוזיאון, שהפך עתה למרכז עולמו.

התערוכות, שהתחלפו מדי שבועיים-שלושה - משכו אליהן מבקרים רבים מן העמק ומחוצה לו.

ביוני 1971, עם חגיגות בר המצווה ל"בית אורי ורמי", נפתחו במקום אולם תצוגה רחב-ממדים ומחסן לאיחסון היצירות.

מאיר ורעיה עשו במקום ימים כלילות. במהלך פעילותם הצליחו לגייס תרומות ולרתום אנשים נוספים לקידום המפעל, ביניהם ידועי-שם מהארץ ומחו"ל. "עם כל הכאב, שבית זה צריך היה לקום על שם שני בניי היקרים, אורי ורמי ז"ל, אז טוב לפחות שהוא כזה" - סיכם האב.

השנים נקפו ומרצו של מאיר החל לכלות. באמצע שנות השבעים, לאחר 35 שנות יציקה בשירות הקיבוץ - הוא פרש מתחום זה. מאוחר יותר, במהלך שנות השמונים, העביר לאחרים את נטל ניהול המוזיאון.

עקב נסיגה שחלה בבריאותם של בני הזוג, הם התגוררו ב"דירונית" - דירה קטנה בסמוך לבית האבות המקומי. הידרדרות משמעותית במצבו של מאיר ב-1986 - אילצה את הזוג לעבור לבית הסיעודי.

מאיר נחושתן נפטר 1992. בן 86 היה במותו. רעיה חייתה שלוש שנים נוספות בטרם הלכה לעולמה, והיא בת 87.

ממשפחת נחושתן לא נותר איש, אך המוזיאון ממשיך לשמר את זכרם ומושך מבקרים רבים מכל קצות הארץ.

המוזיאון מציג את עבודותיהם של האחים אורי ורמי ותערוכות אמנות מתחלפות.

למוזיאון יש אוסף ציורים ופסלים אשר מוצגים מעת לעת.

למוזיאון מחלקה להדרכת ילדי גנים ובתי הספר, סטודנטים לאמנות, אולוסיות מיוחדות, קבוצות קשישים, משפחות ושוחרי אמנות מהארץ ומהעולם.

המוזיאון מקיים קונצרטים של הרכבים שונים, מופעי מחול, שיחות עם אמנים, כנסים והרצאות בנושאים שונים.

סיפור המשפחה והמוזיאון הם חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של קיבוץ אשדות יעקב, עמק הירדן, התנועה הקיבוצית ומדינת ישראל.

 

הפסנתרן. רמי נחושתן 1954

 

יונים. רמי נחושתן 1953

 

 

*משק אוטרקי- הקיבוץ התנהל אז בדרך של כלכלה עצמאית כלומר סיפק בכוחות עצמו את רוב צרכיו.

 

 

מאמר זה ראה אור ב-2014 בחוברת מיוחדת לציון שנת ה-90 לאשדות יעקב- "מגשר לאשדותיים - 90 שנה", את החוברת הפיקה רות שדמון מטעם מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן.

תמונות מצורפות להודעה זו:

אנא המתינו טוען לוח אירועים....

טל: 04-6757719 |  אימייל: ella.ariel@gmail.com