נס חנוכה של משפחת תמיר והשכנים

מאת מיכה תמיר

 

ומעשה שהיה כך היה:

בחנוכה של דצמבר 1967, שהו שתי נשים בדירת אמי רבקה ז"ל, שהייתה סמוכה לשער המזרחי של הקיבוץ - ליד צריח ה- T34, שהוצב שם בעבר כתותח נ"ט נגד פלישה אפשרית.

אמא, יצאה לאסיפה כללית ואורחת נשארה בדירה עם זוגתי שתחיה.

במהלך הערב, מוצאי שבת, צמאה האורחת ושפתה מים במטבחון - שהיה אז במרפסת האחורית הפתוחה אל הגינה.

בעת שהתעסקה בקומקום, ראתה שני גברים מתבוננים מן הגינה, ממרחק מטרים ספורים.

"תשתו קפה?" שאלה.

השניים לא ענו.

"אתם רוצים קפה או משהו?" שנתה ושאלה.

שוב לא ענו. בעוד הם מתבוננים בה, חלטה כוס תה ונכנסה הביתה.

"איזה מצחיקים השומרים האלה... אני מציעה קפה והם אפילו לא עונים." אמרה לזוגתי הוגט ז"ל.

"אולי הם מתביישים?" שאלה זוגתי שתחיה.

"הם הסתלקו." אמרה לה לאחר שיצאה לבדוק.

אימא חזרה מהאסיפה. כעבור זמן מה הלכה זוגתי הביתה והאורחת ואימא שכבו לישון.

במהלך הלילה החלה פעילות קרבית בסביבה הקרובה לבית. השומר – חיים שחם - בוגר הפלמ"ח, גילה לא הרחק משם פרצה בגדר, והפעיל את משמר הגבול ותגבור שמירה. באותו לילה לא התגלה דבר.

עם עלות השחר, הלכו הגששים בעקבות העקבות. התגלה מטען חבלה, בגינה האחורית של הבית-  בדיוק במקום בו עמדו השניים. עצמת המטען היתה מספקת להריסת הבית על יושביו.

מיד פונו כל הדיירים - על נמנמותיהם, כדי להבטיח שאין מטען נוסף. (חבל שלא צפיתי באותו מעמד.)

קשה לדעת מה מנע מהמחבלים להפעיל את המטען- אם כוס הקפה שהוצע להם או הפעילות המוגברת שהחלה לאחר זמן.

פעולת חבלה זו היתה הראשונה במה שלאחר מכן הפך למלחמת ההתשה של עמק הירדן ועמק בית שאן, אשר נמשכה עד ספטמבר 1970.

מלחמת ההתשה היתה דומה למה שקרה בשדרות ובעוטף עזה במובן ההפגזות, אך למלחמה שלנו נוספו גם מיקושים פראיים בדרכים ובשדות - חלקם בהפעלה בשלט רחוק, ירי תותחי נ"מ על היישובים וירי ישיר על העובדים בשדות. כמו כן, בימים ההם ההתראה היחידה הייתה רעשי היציאה מקני המרגמות והתותחים.