יום הזיכרון לשואה ולגבורה

(02/09/2019 13:47)

 

 

 

המאמרים במדור זה מלווים בתמונות. התמונות מופיעות בתחתית העמוד.

 

 

חברי אשדות יעקב מאוחד שלחמו במלחמת העולם השנייה:

שמואל בונים

עמוס בן-יהודה

מרים גבעול

חיים מיירנץ

מלכה אבני

אברהם אפרת

משה ירון

שמואל לרנר

חביבה זנד

זאב יהלום

 

 

יאנוש קורצ‘אק והקשר האשדותי
אספה, ערכה וכתבה- אלה תמיר עציוני
 

על האיש ופועלו 
יאנוש קורצא‘ק (שם עט) היה סופר, איש חינוך ורופא. הוא נולד בוורשה שבפולין ב-1878 בשם הנריק גולדשמידט, למשפחה יהודית אמידה ומתבוללת. הוא למד רפואה באוניברסיטת וורשה ובמהלך לימודיו הזדמן לו לעבוד במחלקת הילדים של בית החולים בו למד. במסגרת זו פגש ילדים ממשפחות עניות ומצוקותיהם נגעו ללבו. 
יאנוש קורצ‘אק הצהיר כל חייו על השתייכותו לשני העמים- היהודי והפולני ולעיתים חש קריעה בין שתי הזהויות. הוא הקים וניהל שני בתי יתומים- אחד לילדים יהודים והשני לפולנים. בית היתומים היהודי נוהל על ידו במשך כ- 30 שנה- משנת 1911 ועד להירצחו במחנה ההשמדה טרבלינקה בשנת 1942. 
יאנוש קורצ‘אק פיתח גישה חינוכית מקורית ומהפכנית ששמה את הילד במרכז- קודם כל באהבה לילד, בייחודו של כל ילד, בכבוד הילד ובזכויותיו. בתי היתומים שהקים היו מבוססים על שלטון עצמי של הילדים ועל שוויון בין התלמידים. הוא היה אחד מהראשונים בתחום שיקום ילדים ובני נוער ואבחון חינוכי, ומהחלוצים במחקר בתחום ההתפתחות הפיזית והנפשית של הילד. הוא חיבר ספרים בתחום החינוך בנוסף לספרי ילדים.

 

בזמן השואה- התפנה עם ילדי בית היתומים שלו, לגטו וורשה, כאשר נשלחו הילדים למחנה ההשמדה בטרבלינקה, הוצע לו להינצל לבדו, ללא תלמידיו. הוא סירב להצעה ובחר ללכת יחד איתם למחנה המוות ונרצח יחד איתם. בכך נחקק בהיסטוריה היהודית כסמל להקרבה, גבורה ומסירות נפש. 

הביקור באשדות יעקב והקשר עם ילדי הקיבוץ
בשנת 1934 ביקר יאנוש קורצ‘אק באשדות יעקב במסגרת ביקורו הראשון בארץ ישראל. הוא שהה בקיבוץ עין חרוד במהלך ביקורו ורצה לבקר בעוד אחד מהקיבוצים הצעירים דאז.
זאב יוסקוביץ‘ (אז חבר קיבוץ אשדות יעקב) שהיה שליח בפולין ב-1934 עמד בקשר עם רחל בובשבר חברת הקיבוץ, במכתבו אליה המליץ בחום לא להחמיץ את ההזדמנות ולהזמינו להרצות בפני החברים באשדות. בחדר האוכל של הקיבוץ הרצה קורצ‘אק בנושא בית היתומים שניהל וגישתו החינוכית, בפני החברים שדיברו רוסית ופולנית. משם פנה לבקר בבתי הילדים.
דלות האמצעים והתנאים בהם התחנכו ילדי הקיבוץ דאז, הותירו בו את רשמם. לאחר שחזר לוורשה דאג לארגן ציוד ובתיווכו של יוסיקוביץ‘, שלח אותו אליהם יחד עם תצלום שלו עם כובע-קסקט וזקן.          

ביומן הקיבוץ מס‘ 223 שראה אור ב- 3/5/1935, כתבו ילדי חברת הילדים:
"בית ספרנו עדיין צעיר לימים, קטן במספר תלמידיו ועני במכשירי לימוד ועבודה. זה גורם לקשיים מרובים. בימים האחרונים נוספו לרכושנו, תודות לחברנו יוסקוביץ, מכשירים יקרים מאד- מיקרוסקופ, זכוכית מגדלת טובה, מערכת מפות של גוף האדם, מפות אנטומיות, מפה גיאוגרפית אילמת, מוטודור מעץ שמניעים אותו על ידי חשמל. כל זה נשלח לנו שי מהמחנך והסופר הדגול יאנוש קורצ‘אק . הוא שלח לנו גם את תמונתו. אנו מודים ליוסקוביץ... אנחנו נכתוב לסופר והמחנך יאנוש קורצ‘אק ונחשוב איך להודות לו על השי הנפלא ששלח לנו."

סבתי רבקה תמיר ז"ל, שהייתה אז מורה ומחנכת כיתה ג‘ זכתה לפגוש את יאנוש קורצ‘אק יחד עם תלמידיה בעת ביקורו. בהיותי ילדה צעירה הייתה מספרת עליו בהערצה ובעיניים נוצצות- על היותו איש מרשים בעל נוכחות חזקה ומיוחדת, על המחווה מלאת החמלה שבשליחת הציוד שכל כך היו זקוקים לו אז בבית הספר, על אהבתו לילדים, על דרכו וגישתו החינוכית פורצת הדרך- אשר הזכירה את דרכה שלה בחינוך, שהתבססה על ראיית הילד כאינדיבידואל- כל ילד לפי אופיו וכישוריו וקצב הלמידה האישי שלו. היא חשבה על דרך מקורית להודות ליאנוש קורצ‘אק על מתנתו וזאת תוך עשיית שימוש יצירתי בספרו הידוע "המלך מתיא הראשון". היא נהגה מדי פעם לבחור ספר כדי לקרוא אותו בהמשכים בפני חניכיה, אם בשעה שהתעייפו כבר מעבודת הלימודים המרוכזת ואם בשעת קריאה לפנות ערב על גדת נהר הירדן. שעת קריאה זו הפכה לחוויה לילדים- כל ילד הגיב בדרכו וביחד חיו את המתרחש בספר כמו היה זה חלק מחייהם. לספר "המלך מתיא הראשון"  נכתבו 3 חלקים אך באותה תקופה רק 2 מהם תורגמו לעברית. רבקה העלתה הצעה בפני הילדים לכתוב גירסא משלהם לחלק השלישי- הילדים הסכימו בשמחה. כל מה שכתבו חובר לחוברת ובתוספת ברכות נשלח אל יאנוש קורצ‘אק, תורגם לשפתו והוא הגיב בהתרגשות גדולה על המחווה.

נקודת מבט נוספת מובאת כאן בכתבתו של שמעון וייס מעיתון "דבר" שראתה אור ב-13/11/1983- "קורצ‘אק וילדי אשדות יעקב"
הרבה נכתב על מערכת היחסים החמה שנרקמה לפני 48 שנה בין המחנך הדגול יאנוש קורצ‘אק, שניספה בשואה, לבין ילדי קיבוץ אשדות-יעקב (אז עדיין לפני הפילוג). עד היום שנים רבות אחרי שצעד בראש היתומים היהודים תלמידיו אל תאי הגאזים, לומדים באשדות-יעקב פרקים נרחבים מחייו ומיצירותיו. ורבקה תמיר, מחנכת ותיקה בקיבוץ וארכיונאית, משוכנעת כי ילדי אשדות-יעקב בעבר ובהווה יודעים על קורצ‘אק יותר מרוב ה‘צברים‘ שגדלו בארץ לאחר השואה. ראשיתו של הקשר בין שני הצדדים במכתב קצר ששיגר חבר הקיבוץ, זאב יוסיקוביץ‘ (לימים, יוסיפון, איש תרבות ובוהמה תל-אביבי), ממקום שליחותו בפולין, לרחל, חברת המשק. "אל תחמיצו את הזדמנות ביקורו של קורצ‘אק אצלכם והניעו אותו להרצות. פולני אמנם, אבל מדבר רוסית די טובה. אל תיכנעו לשמחוני, שירצה ודאי לשמור עליו מפני הטרדת הציבור. האמן הפדאגוגי הזה נהנה מכל רגע עם הציבור והדיבור וההרצאה אינם למעמסה עליו. אדרבא, תנו לו חופש בבחירת הנושא. מוטב אולי שתציגו בפניו שתים-שלוש שאלות חינוכיות המטרידות אתכם. תשבעו עונג מדבריו ומאופן הרצאתו.

ואמנם, קורצ‘אק, שבא לבקר את ידידיו בעין-חרוד, ביקש לבקר בקיבוץ צעיר נוסף ושמחוני, מוותיקי עין-חרוד, שהיה ידידו הקרוב, לא הפריע. קורצ‘אק בא בשעות הבוקר ביום קיץ ב-1934* לבקר בקיבוץ שליד הירדן.

"הביקור הזה ריגש את כל החברים," נזכרת רבקה תמיר, אז מחנכת בבית-הספר בקיבוץ, "וכל מי שידע קצת רוסית או פולנית, התרכז סביבו." רבקה עצמה, שהיא דור שביעי למשפחת הרב ישראל משקלוב, לא שלטה בשתי שפות אלו, אבל גם היא התרגשה לא פחות מכולם למראה האיש בעל כובע המצחייה הנצחי, שעמד בחדר-האוכל של הקיבוץ והרצה על בית-היתומים שבניהולו ועל יסודות החינוך. אחר כך ביקר בבתי-הילדים ורבקה תמיר, שהייתה אחת המארחות שלו בכיתת בית-הספר, נזכרת ש"הוא התרשם מהתנאים המוענקים כאן לילדינו." אחרי כמה שעות שבו האורח ומלוויו לעין-חרוד, אך בכך לא תם הקשר.

שנים אחר-כך היו חברי הקיבוץ וילדיו נזכרים בביקור. רבקה תמיר הייתה לוקחת את ילדי הכיתה שחינכה לטיול השבועי אל גדות הירדן ושם הייתה קוראת לילדים פרק מתוך ספריו של המחנך-סופר היהודי מפולין. כך הוסיפו ילדי הקיבוץ להעמיק את היכרותם עם האיש ותורתו. כמה וכמה טיולים אל פינת הקריאה שלגדת הירדן הקדישה רבקה לספרו של קורצ‘אק "המלך מתיא הראשון". משסיימה לקרוא לחניכיה את שני חלקיו המתורגמים של הספר בעל שלושת החלקים, הציעה לילדים לכתוב מהו לדעתם סופו של הסיפור ואת יצירותיהם של הילדים שלחה, בהסכמתם, אל מחבר הספר בפולין. יוסיקוביץ‘, חבר הקיבוץ, שנפגש עם קורצ‘אק, הביא לו את החוברת המעוטרת עם חיבורי ילדי הקיבוץ. "אחר-כך", נזכרת רבקה המחנכת, סיפר לנו שקורצ‘אק התרגש עד דמעות והביע את צערו שהוא נאלץ להאזין לתרגומי החיבורים ולא יכול לקרוא אותם בעצמו בעברית".

קורצ‘אק, שבביקורו בקיבוץ רשם לפניו כי בית-הספר דל בעזרי-הוראה, החליט לשלוח לידידיו בקיבוץ מתנות שיסייעו להם בלימודיהם. בחבילה שהגיעה מפולין גילו ילדי המשק ומוריהם מפות אנטומית של גוף האדם, מפה זואולוגית על התפרסות בעלי-חיים בעולם, מפת כדור-הארץ על שעוונית שחורה, שהייתה אז יקרת המציאות ומטודור עץ חשמלי למשחק ולהרכבה. על אלה הוסיף קורצ‘אק מיקרוסקופ, שהיה בשימושו. "אולי מפני שהתרשם שעסקנו הרבה בלימודי טבע", משערת רבקה תמיר, וכן לא שכח לשלוח תמונת-דיוקן שלו עם הכובע המפורסם והזקן.

לאחר השנים הרבות, שעברו מאז, המלחמות והפילוג בקיבוץ, נותרו בארכיון של אשדות-יעקב רק תמונת המחנך-סופר, שדהתה עם הזמן, והמיקרוסקופ ששלח קורצ‘אק בתוך קופסת עץ מבריקה. רק לאחרונה, בכנס ארכיונאים של התנועה הקיבוצית, גילתה רבקה תמיר כי ברשותה תמונה נדירה של המחנך היהודי שניספה ומן הסתם אולי התמונה המקורית היחידה שנותרה מהאיש, שכל רכושו הושמד בידי הנאצים. לפני תשע שנים, לאחר פיגוע של מחבלים בקריית-שמונה, שניזוק בו גם בית-הספר על שם קורצ‘אק בעיר, התנדבה רבקה תמיר לבוא למקום ולספר לתלמידים על קורצ‘אק ואגב כך גם להציג לפניהם את תמונתו ואת המיקרוסקופ שלו. עד היום נמשכים הקשרים בין בית-הספר בקריית-שמונה לבין הארכיון של אשדות -יעקב.

באשדות-יעקב כועסים קצת על הידידים ממוזיאון השואה בקיבוץ לוחמי הגיטאות המבקשים, בצדק מבחינתם, שיעברו לידיהם שתי המזכרות שנותרו מיאנוש קורצ‘אק ואולם רבקה תמיר ממהרת להדגיש: "כיוון שזה תופס מקום נכבד במודעות שלנו והשימוש החינוכי-חברתי שאנו עושים ועשינו בשי הזה הוא רב. וכיוון שאחרי הכל זהו שי פרטי שניתן לנו- אנו חושבים שמגיע לנו להחזיק בתמונה ובמיקרוסקופ של קורצ‘אק ותאמין לי שאנו שומרים עליהם כעל בבת-עינינו."

*בכתבה המקורית נכתב כי הביקור חל ב-1935, למיטב ידיעתי ולפי המידע שקיים בנושא, הביקור חל ב-1934


מה עלה בגורלם של המיקרוסקופ והתמונה 
בשנים מאוחרות יותר של חייה שימשה רבקה תמיר כארכיונאית אשדות יעקב מאוחד ועשתה זאת במסירות ובשקידה במשך שנים רבות. מתוקף תפקידה ובשל החלק שלקחה בקשר היפה שנרקם בין יאנוש קורצ‘אק לילדי הקיבוץ, שמרה בארכיון הקיבוץ מכל משמר את המיקרוסקופ ואת תמונתו עם הקסקט שנותרו כמזכרת מאותו ביקור מכונן. בתקופה שלאחר פרישתה בסמוך לפטירתה, הועבר המיקרוסקופ למוזיאון בית לוחמי הגיטאות שם הוצג במשך שנים רבות. במהלך שנות ה-90, כשבנו את תערוכת קורצ‘אק ב"יד לילד" במוזיאון "בית לוחמי הגיטאות" נשלח המיקרוסקופ לנגר-רסטורטור כדי שיכין קופסא מתאימה לתצוגה, סדנתו של הנגר נפרצה המיקרוסקופ נגנב ואבדו עקבותיו... ניסיונותיי לאתר את התמונה המקורית של יאנוש קורצ‘אק עם הקסקט לא צלחו, העתקים שלה נלקחו ב-1983 ונשמרו בארכיון קיבוץ עין חרוד (שם שהה קורצ'אק אצל ידידיו במשך ביקורו ב-1934) ובארכיון התצלומים של מוזיאון "בית לוחמי הגיטאות" שם ניתן למצוא גם שני תצלומים של המיקרוסקופ.

 

תודות:
- לטלי שנר מקיבוץ לוחמי הגיטאות, אשר אפשרה לי להיעזר בעבודת הסמינריון שכתבה: "ביקורי יאנוש קורצ‘אק בארץ ישראל בשנים 1934 ו- 1936 והשפעתם על עיצוב תפיסתו את האדם והאדמה", ועל הסיפור אודות "דרכו האחרונה" של המיקרוסקופ.

- לשאול ינאי ארכיונאי אשדות יעקב איחוד על העתק הכתבה של שמעון וייס מעיתון "דבר".

- תודה מיוחדת למיכה תמיר על המידע ועל ההשראה למאמר זה.

 

 

סיפור מסעותיהם של בני משפחת בידרמן מפולין, בזמן מלחמת העולם ה-2 והשואה 
הובא לכתב ונערך ע"י אלה תמיר עציוני- מפי שרה עציוני (לשעבר בידרמן) וליה בידרמן

 

זהו סיפורה המרתק של משפחתו של אריאל עציוני, אישי היקר, מצד אמו שרה.

משפחת בידרמן התגוררה בעיירה ליד העיר הגדולה לבוב (אז בפולין היום באוקראינה). בתחילת המלחמה בעת שהיו הנאצים במסע כיבוש אירופה, בובק (זאב) הבן הגדול, שהיה בלבוב

באותה עת, נלקח בעל כורחו למטרת גיוס למחנות עבודה בסיביר. גברים פולנים רבים שהיו כשירים לעבודה "גויסו" כדי להחליף את הגברים הרוסיים אשר יצאו להילחם מול הצבא הגרמני. הוריו ואחיו דאגו לו מאוד כאשר לא שב הביתה.
לייבוש (אריה) אב המשפחה יצא לחפש אחריו והצליח למצוא אותו לאחר כמה שבועות, בטרם

נשלח לסיביר.

 

בזמן שהותם שם כבשו הגרמנים את העיירה בה התגוררו והיו בדרכם ללבוב. לייבוש צורף לכוח העבודה וכך הועברו יחד הוא ובובק לסיביר.

 

בסיביר עבדו כחוטבי עצים והתגוררו אצל אישה יהודייה שהסכימה לתת להם מחסה. שם חלה בובק בטיפוס, מחלה קשה מאוד. לייבוש שהיה חייט במקצועו, ביצע עבודות חייטות כדי להשלים הכנסה ולספק לבובק שנחלש מאוד בשל המחלה, מזונות ותרופות שהיו אז יקרי המציאות. לייבוש סעד את בנו בעזרת האישה, עד שהחלים.

לאחר 3 שנים שוחררו האב והבן ממחנה העבודה בסיביר. ביחד עם אותה אישה הם נדדו עד לאוזבקיסטן שם היה בטוח יחסית (אוזבקיסטן הייתה אז תחת השלטון הסובייטי). הם חלקו חדר אחד בעיירה ליד טשקנט (עיר הבירה) עד לסוף המלחמה. שם הכיר בובק את ליה, שגורשה מרומניה יחד עם משפחתה והגיעו גם הם לאוזבקיסטן כדי למצוא מקלט. 
שם הם גם נישאו.

במשך כל תקופת המלחמה הגבול עם פולין היה סגור ולא ניתן היה לחזור או לקבל ידיעות באשר לגורל המשפחה.

 

באותה עת, בפולין הכבושה, נלקחו שלושת ילדיו הצעירים של לייבוש למחנה השמדה, ואשתו מרים, אשר סירבה להיפרד מילדיה הצטרפה אליהם וכך נרצחה יחד איתם.
אנג‘ה (חנה), האחות הבכורה, נשארה לבדה. היא הייתה במחנה ריכוז במשך 3 שנים, שם פגשה את בעלה לעתיד, שרוליק (ישראל), אתו התחתנה בגמר המלחמה. באותו מחנה ריכוז הכירה אישה בשם הלה (חיה) והן התיידדו והתקרבו מאוד. התנאים במחנות הריכוז היו תת אנושיים, מתוך התנאים האלה בלטה הלה בעיניה של אנג‘ה ברמת הטיפוח האישי ובאופייה המיוחד, העדין.

 

בסיום המלחמה, הציע לייבוש לאישה מסיביר לבוא איתם לפולין, היו לה שם קרובי משפחה. כך עלו בובק עם אשתו ליה, לייבוש והאישה על רכבת מאוזבקיסטן לכיוון פולין.

 

יום אחד עמדה אנג‘ה ב"מיקרה" בתחנת רכבת מסוימת, כאשר לפתע זיהתה את בובק מבעד לחלון רכבת שעברה. כאשר ירדו ה-4 מהרכבת, שמחה מאוד לגלות שבני משפחתה חיים ושבובק נשוי, אך הייתה מופתעת למצוא איתם את אותה אישה מסיביר. אנג‘ה שהייתה בעלת חושים מפותחים, קלטה שהאישה רוצה לפתוח חיים חדשים עם אביה ללא ילדיו שנותרו לו מאשתו המנוחה. היא הציבה לו אז אולטימטום: או אני או האישה! 
לבובק, גם כך היה קשה עם נוכחותה של אותה אישה בשל היחסים שהתפתחו בינה ובין אביו, אך השלים עם המצב כיוון שעזרה להם בסיביר בנותנה להם מחסה ומזון וגם תמכה באביו בעת שסעד אותו בחוליו. כאשר הציבה אחותו את האולטימטום, רווח לו.
לייבוש בחר בילדיו שנותרו לו ונפרד מאותה אישה, אשר המשיכה לדרכה בחיפוש קרובי משפחתה.

בתקופה זו של התאוששות ושיקום שלאחר הזוועות שעברו, התגוררו בני המשפחה בעיירה ולבז‘יך (וולדנברג בגרמנית). העיירה הייתה שייכת לגרמניה עד 1945 (סוף מלחמת העולם ה-2), כעונש על פשעי המלחמה של הגרמנים- נלקחה מגרמניה וצורפה לפולין, רוב תושביה הגרמנים גורשו. ולבז‘יך שימשה כעיר מעבר למספר לא מבוטל של יהודים אשר שרדו את השואה. שם הכיר לייבוש את הלה, חברתה הקרובה של אנג‘ה, הם התאהבו ונישאו לשמחתה הגדולה של זו.

 

כשנה לאחר תום המלחמה נולדה להלה ולייבוש בת והם קראו לה- שרה. 
שרה היא אמו של אריאל בעלי. כשהייתה בת 10 עלו השלושה (הלה, לייבוש ושרה) לארץ, בעקבות אנג‘ה ושרוליק ובובק וליה שעלו לארץ קודם לכן.

משפחת בידרמן שרדה את השואה. כאן בארץ ישראל השתרשה וממשיכה להצמיח ענפים חדשים. 

תמונות מצורפות להודעה זו:

הכניסה על פי הרשמה מראש  בקישור הזה. מספר המקומות מוגבל ...
מזכירות הישוב - עודכן ב:25/01/2020
ביום שלישי 28.1.2020  - נקיים ערב חלל במכללה האקדמית כנרת בש...
מזכירות הישוב - עודכן ב:24/01/2020
השבוע בתנועה הקיבוצית – הסתיים עוד כנס חינוך מוצלח  וגם: מו...
מזכירות הישוב - עודכן ב:24/01/2020
מצורפות מודעות על פעילויות ממחלקת צעירים נודה להפצה לתושבים ...
מזכירות הישוב - עודכן ב:24/01/2020
שימו לב- ניתן לעיין במסמך ישירות ו/או להוריד אותו למחשב בלחי...
מזכירות הישוב - עודכן ב:24/01/2020
כל הפרטים בקובץ המצורף
מזכירות הישוב - עודכן ב:23/01/2020
להנחיות באתר המועצה – לחצו כאן.  
מזכירות הישוב - עודכן ב:10/01/2020
אנא המתינו טוען לוח אירועים....

טל: 04-6757719 |  אימייל: ella.ariel@gmail.com