לאחר שנים של המתנה, השיגה המועצה תקציב לחידוש הדרך אל בית הספר היסודי.
לכאורה חידוש דרך.
אך פניה של הדרך וסלילתה, מהווים סוף פסוק לתקופת חיים בתולדות אשדות יעקב מאוחד.
בתהליך הכנת התשתית, נעקרים ה"קיפודים" הישנים, ששמרנו מתוכם לאורך הגדר במצבי כוננות רבים. כמו כן עוקרים את הטנק, שנכבש מזמן על ידי הבוגנוויליה והסימן הבולט לקו המזרחי שלנו משתנה לתמיד.
מדוע לעשות עניין מחידוש דרך? מפני שעבר שלם הקשור לקו זה, שהיה הגדר המזרחית שלנו, יוותר רק בזיכרוננו.
הגדר היתה עבורנו קו, אשר נשמר לחיים ולמוות. הקפצות ליליות, שבוע שלם של תורנות שמירה וסיפורים אישיים וחברתיים הקשורים אליה.
מבחינה נוסטלגית, עבורנו זו מחיקת תוואי של זיכרון קבוצתי.
מבחינה עתידית, פעולה זו פותחת אותנו והופכת מזרח ומערב לשטח אחד.
מחבריו הקודמים של הקיבוץ הולך ומתמעט הדור. מהמחזור שלי, אני אחד האחרונים כאן.
אף כי הדבר חשוב לנו מאד, אין לו השפעה עתידית על כוון ההתפתחות..
הפלא ופלא, אני שמח, (עד כמה שניתן להגדיר זאת כשמחה במצבי האישי).
קו האופק משתנה. החיים לפנינו אינם מה שהיו, אך הם מתאימים יותר לאדם האנושי.
עברנו תהפוכות רבות, שהותירו בנו צלקות.
החיים נמשכים והעתיד פונה לאחד את מזרח ומערב אשדות מאוחד.
היישוב גדל ושוקק חיים, אך עדיין חיץ בלתי נראה מפריד רגשית בין חלק מחברינו, לבין האנשים שבנו ביתם בשדותינו. כנראה חדרה אלינו חרדה מניסיונות לא מוצלחים במקומות אחרים.
אבל אני, למרות מצבי האישי, חדור פליאה מאנשים זרים הנקרים בדרכי בהקפותי בקלנועית.
אלי ארזי הגדירה בצדק כקלנועית היחידה שהיא ארבע על ארבע. היא נושאת את משקלי בביטחון של טרקטור ובנוסף למפגשים המניבים תוצאות מפתיעות, אני מגלה בסובב אותנו דברים חדשים בתחום החי והצומח.
וכעת לקורונה.
לא ברור של מי המדינה. לא ברור של מי האזרח.
השיטה הנשענת על חרדה פוגעת לא פחות מן המחלה. הבלגן השלטוני גורם לי חוסר בטחון ביכולת שלנו להתמודד. לרובנו נגרם נזק נפשי בשל כך. חרף העובדה שביתנו כאן הוא גן עדן, המתח מוגבר באופן שיטתי.
כאן המקום המתאים לבני אדם. נותן לנו תחושת קהילה, שטוב יותר ויותר להשתייך אליה. אך אנחנו גם אזרחי המדינה ולא רק של המקום.
מקום, כל מקום, נועד לבני אדם שלא שכחו שהם בני אנוש. ההיסטוריה האנושית עצמה איננה אנושית. כדור הארץ אינו "העולם". היחס בין כדור ליקום כמו גרגר אבק. אני משווה זאת ליצורים החיים בינינו כאן. הם זעירים ואנחנו רואים אותם רק אם נתבונן במיוחד. כאשר אני נוסע בקלנועית לאחר גשם, נשמעים פצפוצים קלים מהגלגלים. חלקם אבנים קטנות. המצויים בשפע על מדרכותינו, כי רובם נוסעים כלי רכב שעלו מן הבוץ, אך חלקם ואולי רובם הם שבלולים קטנים העולים לאחר גשם.
לצערי כך הם כיום היחסים בינינו האנשים, שכל אחד ואחד מאתנו פרט אנושי בפני עצמו, לבין "המדינה" דהיום. איננו נראים. משעממים. אין לי אפשרות לבדוק, אך אני משוכנע כי הפגיעה הנוראה של הקורונה, גוררת במצב הנוכחי, שובל של קורבנות משעממים. צומח דור ילדים שאין לדעת אילו תוצאות הרסניות נגרמו להם לעתיד.
"המדינה" שכחה מזמן כי נועדה עבור כל יחיד ממרכיביה והוא הסיבה לקיומה.
מדינה היא מסגרת ריקה ללא היחיד.
מדינה ועם הם ארגון קיומי של יחידים. אם המדינה אינה ערבה ליחידים ואין לה עניין באנוש הפרטי, אין לה קיום אמיתי של מקום לאזרחיה כולם ועתידה אינו מובטח.
כל אדם הוא יחיד. כל השאר בראשנו, ברגשותינו, בטבענו ובקטלוג האנושי שאנו נולדים לתוכו.
אופי קשרינו עם זולתנו, כל זר, מכר, או משפחה, נטועים בנו. בנויים מהתנאים אליהם נולדנו, מהדרך בה גודלנו, מהגנים שירשנו ומגורמים שאיננו מודעים להם.
תחושתנו עכשיו מורכבת ביותר. הכל משתנה ולא מובן.
האם מישהו יתעשת?
מיכה תמיר
לאחר קריאת המאמר, העירה לי חברה כי איננו מתייחסים בכבוד הראוי לעברנו ולסימניו הבולטים. העל האסם כתבו רבות אך סיפורי הגדר מעניינים הרבה יותר.
אנחנו חייבים למקום הנצחת אתרים בולטים, כשם ששני הקיבוצים הנציחו את האקוודוקט.
אני מתנדב לערוך טיולי הכרות עם אתרים באשדות וסיפוריהם. הדבר אפשרי גם בימי קורונה.
לדוגמה: ליד המדרכה שצמודה לצפון גן השעשועים, יש כאילו הרחבה של 60 ס"מ. מתחת להרחבה זו מונחת תעלת בטון ששמשה להעברת מים מתחת לחדר האוכל, אל שטחי החקלאות שממערב לגדר. אפשר לכתוב סיפורים מפחידים על המתרחש בלילות מתחת לחדר האוכל.
מבקש ממי שחשוב לו הנוי בקיבוץ להצביע נגד התקציב!!!
לפני כ-3 עשורים עברנו לבית מגורינו הנוכחי. לפני כן היה כאן מטע תמרים, אשר כמה מהם עדיין בולטים מאוד בשכונה.
בשנים הראשונות סבלנו מפלישות של חרקים, שמיאנו לקבל את הזרים בנחלתם. אבל התאמצתי ובנוסף לעבודה הקשה ברפת,
עשיתי ממש גינה עם גפנים, פרחים, מסלעה ועצים.
חיש מהר החליטו לבנות בית נוסף ולצורך זה חפרו את הגינה. באותה פעם הפסקתי לגנן כי הבינותי את הפרינציפ.
בשטחנו יש קווי מים, חשמל, ביוב ותקשורת.
בשלב כלשהו עשו משטח בילוי ליד הבית. היה חשוף לשמש המזרחית דרומית (אין שנש אחרת). החלטתי לנטוע עץ.
כדי להיות מקורי, קטפתי כמה פירות בשלים מעץ אבוקדו שליד המועדון והנבטתי אותם.
לטעת עצים מזרעים זה הימור מפני שבזרע גנים משני זנים ואין לדעת אם יניב טוב ואם פריו יערב לחיך. אך אני חיפשתי עוצמה של צימוח למען יהיה צל על הסככה. לכן בחרתי בשתיל שגדל מהר ותוך חודשיים כבר הכפיל את גודלו לעומת אחיו.
ואכן צמח עץ לתפארת. עד היום הוא מתנשא גבוה יותר מאחיו שבמטעים. במשפחה קראו את העץ בשמי. לאחר 4 שנים החל להניב פרי. יצא מעולה. טעם מיוחד. מרקם פחות רך מאבוקדוס מוכרים. חיי מדף ארוכים מהממוצע.
לפני שנתיים התייקרו המים והחסרנום מהעץ. והוא העניש אותנו. אמנם פרח, אך בגלל היובש, זרק את החנטים (תחילת הפרי מהפרח) והודיע לנו שאין בכוונתו לכבדנו אם איננו מכבדים אותו. אז השנה שילמנו לשרברב תמורת התקנת השקיה בטפטוף. אך העץ עדיין סבל מנזקי הצמא של אשתקד וכן בתקופת החניטה היו סערות. אז השנה היה מעט פרי.
זוגתי ואני היינו יושבים במרפסת ומתבוננים בהנאה במעט הפרי שהלך והתמלא. כך היינו יושבים ומספרים בהיסטוריה שלנו ובתולדות המשפחה, הגינה והעץ. מאחר והיה מעט פרי, היכרנו ועקבנו אחר כל פרי. זוגתי, רצתה שנקטוף את הפרי שלא יחמדוהו. אמרתי לה שבדרך כלל לא גונבים. חוץ מזה לא כדאי לקטוף עד שהפרי רומז לנו בהחלפת צבע, כי זה טבע העץ מיכה. פרי שנקטף טרם זמנו, עומד על המדף ומתכווץ. וטעמו מר.
לפני שלושה שבועות עברה זוגתי איגט לבית האבות בגשר. לאחר כמעט 58 שנות נישואים, בגיל 83 אני לומד להסתגל לחיי היחיד. הבית וסביבתו מלאים בזיכרונות ובמיוחד העץ שהיינו מתבוננים בו ובפריו.
אז מי שקטף את הפירות נטל עמו חלק מההיסטוריה הטרייה והיקרה שלי. לפחות אני יודע שיהיה לו מר בפה והוא לא ייהנה כלל.
העתיד החברתי של שני האשדותים וגניבת פרי מגינות - אני ממליץ לכל מי שחי כאן, מכל מעמד לקרוא את הכתבה הזו בעיון.
בבוקר שבת השכמתי בטרם שחר כדי לצלם ציפורים פורחות מעץ בגינה של משה זילבר.
כשחזרתי ניגשתי להתבונן בפרי האבוקדו, כדי להחליט מתי לקטפו מהעץ. מצאתי את העץ ואין עליו פרי. הכל נגנב אתמול.
מה לזה ולעתיד החברתי?
בעברי עסקתי בלווי ויעוץ חברתי וארגוני לקיבוצים ומפעלים.
למדתי לדעת כי מודל התנהגות שהחל עם ראשית היישוב, התנחל בגנים של המקום וכמעט לא ניתן לסלקו.
אני ואתם בחרנו לחיות במקום הזה מפני שהוא שקט, הוא בטוח, זקנים וילדים יכולים לצאת ולבוא בלי שתתלווה לכך דאגת המשפחה.
יש כאן איכות חיים ובעת מצוקה אנו תומכים זה בזה ללא הבדל גיל, מין, מוצא או וותק.
כעת – בזמן הזה – עכשיו, מתהווה ומתעצב אופי היישוב. כולנו שואפים ליישוב שקט חייכני ובטוח לחיים בו.
כל בית והשטח סביבו הם פרטיים. אם לא נדאג מעכשיו, שלא ניאלץ להזמין משטרה לחקירת גניבות והיא תגלה שהגנבים מכאן.
אם לא נדאג מעכשיו למצב שאנחנו סומכים זה על זה, כדאי ללכת מכאן כבר ומיד.
מה לזה ולגילוח עץ פרי של זולתך מפירותיו?
הכל.
כבר כמה פעמים סילקתי ילדים ובני נוער מגינות שכני והם נסו בגיחוך, או חירטטו לי שרק רצו להריח..
מי שמשתמש קבוע בפינת המחזור, יודע ששובבים שוברים שם כלי זכוכית להנאתם וכל העובר שם ברכב, אופניים או קלנועית, עלול להיתקע עם פנצ'ר.
אז אנשים יקרים, חדירה לרשות הפרט והתנהגות פוגענית ברשות הכלל, הן התופעות הפוגעות ביותר באמון, בביטחון האישי ובמרקם היחסים.
הכל כאן פתוח. אין בעיה לגנוב פרי, ציוד, אופניים ואפילו קלנועית.
במו עיני ראיתי כי פעולות אלה נעשות על ידי ילדים ובני נוער. על כן האחריות השילוחית, החינוכית והחברתית, היא של ההורים והמחנכים. גם מעט מהמבוגרים מתבלבלים מהחופש כאן ורואים כאפשרי לפגוע בשטח הפרט.
את העץ הזה גידלתי מזרע. בדרך מקרה יצא עץ יפה מניב ובעל פרי וטעם ייחודיים. השנה שילמתי עבור התקנת מערכת השקייה. אני משלם כסף מלא על המים שהעץ מקבל. העץ נמצא בנחלתי המוגדרת שלי בתהליך שנמשך שנים והסתיים לא מזמן. גם את עלויות ההנכסה שילמתי מהפנסיה שלי. כך מובן מאליו שמי שנכנס לשטחי וקטף פרי או גנב נכס אחר, ביצע פעולה פלילית לכל דבר.
כל מי שנעקץ, במיוחד בלבשו מכנסיים, מבין על מה אני מדבר.
נמלי האש כאן לתמיד. לא ניתן להדבירן. ניתן רק להגן על ביתנו וסביבתו הקרובה.
אין להן נחילים גדולים. הן מתפשטות בקבוצות קטנות וניתן לראותן הולכות בשיירה על צינור טפטוף בגינה, או במפגש הפנל של קיר עם הרצפה, בבית ומחוצה לו..
הן לא שונאות אותנו בכלל. אך משיכתן אלינו נובעת מהצורך שלהן בלחות לא מוצפת. כזאת מסופקת להן מטפטפות ובמיוחד מעציצים (לא משנה כלי קיבול תחתיהם או לאׂׂׂׂ) העומדים על קרקע לחה ולא על טוף. הן חשות היטב אם כיור המטבח וסביבתו אינם מיובשים לחלוטין לאחר השימוש. במובן הזה מסננת הכיור, גם אם לא נותרו בה שאריות אוכל, לא מאפשרת לכל המים להתנקז ולכיור להתיבש ואז מתחיל פסטיבל. אוהבות מאוד סמרטוטים לחים בסביבת הכיור. לחות בסביבת מייבש הכלים, לחות של מקלחת שלא נוגבה וכד'.
ניסינו כמה חומרים. אטמנו במלט את הסדקים (תודה לרוני לב) ולא עזר כלום.
שיחה מקרית ביני לחוה, הובילה אותי אל דני המדביר ממנחמיה. למחרת כבר היה כאן, אפילו שזה ערב יום הכיפורים. כשחשף בפנינו את הממצאים הבינונו כמה נכון היה לקרוא לו. הוא לוקח מחיר לפי שטח הבית. התוצאה עכשיו לאחר 4 שעות מדהימה. אם הן מבצבצות שוב לאחר 3 שבועות הוא יבוא שוב.
מס' הטלפון שלו 050-200005
בהזדמנות זו אני מברך את כולם בבריאות, בשפיות ובאהבה
השנה נקיים את האזכרה לאיל ביום חמישי הקרוב בשעה 18:00 בבית העלמין.
לאחר מכן- נלך לבית איל, לראות מה חדש שם אפילו בימי הקורונה הנוראים.
עידן גרינבאום ראש המועצה יבוא ב- 19:30 ויחנוך את האגף החדש שנוסף והכפיל את גודלו של מכון הכושר.
חשוב שתושבי אשדות ואחרים ידעו שהמשכנו לבנות אפילו בימי הקורונה הסוערים, באמצעות כסף שהתרמתי בעזרת שבתאי שביט ראש המוסד לשעבר עבור הוספת האגף החדש במכון הכושר המוקדש לאנשים עם מוגבלויות ולשילוב עם כל רבדי הקהילה.
לכן יכולנו להמשיך בבניה ולסיימה למרות המצב.
עידן יחנוך את האגף החדש וחברי אשדות כמובן מוזמנים.
תודה לכם,
אורנה
קבוצת בני נוער מירושלים התארחה אצלינו במסגרת החינוך, התנדבו לעבודה במטעים, ביקרו וספגו ערכים בבית איל ולימדו את ילדינו הדפסה תלת מימדית...
שלום לכולם, הגיעה אלי הפנייה החשובה הזאת, אנא הקדישו רגע לקרוא אותה:
17.8.2020
חברים יקרים,
שמי שוהם בר-תקווה, תושב כמון.
מבקש את העזרה שלכם להפיץ את הבקשה שלי בכל פורום שנראה לכם רלוונטי (פייסבוק, וואטסאפים בישובים וכו')
למעלה מ- 200 אלף תלמידים לא יוכלו לפתוח את שנת הלימודים הקרובה מכיוון שאין להם מחשב בבית!!!
עמותת "אחינועם" מובילה יוזמה חברתית במסגרת קמפיין שיימשך עדסוף אוגוסט במסגרתו מחשבים ישנים ייאספו,
ישופצו, ישודרגו ויחולקו כחדשים לילדים הזקוקים לכך לצורך למידה מרחוק.
אני מוכן לאסוף את המחשבים מארכיון היישוב, או ממזכירות הישוב, או מנציג שיאסוף וירכז את המחשבים ביישובכם.
בקשתי היא שתדאגו לפרסם את המודעה ובמידה ויש היענות לכך אדאג להגיע אליכם ולאסוף את המחשבים.
תודיעו לי מהיכן, ואת הפרטים שלכם כדי שאוכל לתאם אתכם את האיסוף.
תודה גדולה מראש על הסיוע למטרה חשובה זו,
שוהם בר-תקוה
052-8746824
הווטסאפ שלי +233545411199
שימו לב- כאן באשדות מאוחד ארהל'ה הדר התנדב להיות אחראי על האיסוף
מגיפת הקורונה הותירה כשליש מאוכלוסיית העולם סגורה בבתים. בברצלונה הגיחו חזירי בר, וביפן משוטטים איילים בתחנות רכבת נטושות. עם זאת, מי שעלולים להיפגע אלו מינים בסכנת הכחדה, וההקלה שחש הטבע עשויה להיות קצרה.
באתר נופש בחוף בוויילס, עדר של כ-150 עזים שפלש למקום בימים האחרונים מצוק קרוב כשהוא בולס גדרות חיותם ופרחים ומשוטט ברחובות השוממים.
בברצלונה, חזירי בר ירדו מהפסגות הסובבות את העיר, בעוד שביפן משוטטים צבאים בתחנות מטרו נטושות בעיר נארה. ברחובות אוקלנד, קליפורניה, נצפו להקות של
תרנגולי הודו פראיים, כשבמרכז סנטיאגו, בירת צ'ילה, הופיעה פומה.
בכמה ערי נמל במזרח התיכון, נצפו שועלים. "יש להם יד חופשית לשוטט בערים ובעיירות שלנו", אמר רומיין ז'וליאר, ראש מחלקת המחקר במוזיאון להיסטוריה של הטבע בצרפת. הוא אמר לסוכנות הידיעות הצרפתית כי השועלים הם חיל החלוץ בגילוי מחדש של המרחבים העירוניים.
התעלות בוונציה התרוקנו מגונדולות עמוסות תיירים, ובמקומן הגיעו דולפינים. רומא ג'וליאר, חוקר צרפתי מהמוזיאון להיסטוריה של הטבע, אמר שהיונקים הימיים נצפו גם בערי נמל אחרות באזור.
תושבי לופבורי שבמרכז תאילנד, נחרדו כשמאות קופים עצבניים השתלטו על הרחובות, השתוללו ובזזו מתחמי קניות בחיפוש אחר מזון. הם איבדו שליטה כי התיירים - שמהווים את מקור המזון העיקר שלהם - הפסיקו להגיע לעיר ולהאכיל אותם. מאז התפשטות נגיף הקורונה, כמות התיירים בעיר צנחה ב-44 אחוזים ומאחר שהם היו אלו שהאכילו את קופי האזור, נאלצו הקופים בהיעדרם לפלוש למרכז העיר ולחפש אחר מזון זמין.
לופבורי הוא ביתם של אלפי קופי בר המשוטטים ברחובות ובבניינים, כשלמעשה ישנן שתי "כנופיות קופים" ידועות: אלו שחיים בשטח המקדשים הבודהיסטים של העיר ואלו שחיים בעיר עצמה. מה שמפריד בין הטריטוריות שלהם זו מסילת רכבת, כשבדרך כלל הקבוצות הנפרדות לא נוהגות לפלוש לטריטוריות זו של זו. כמובן ש"הסכם הפסקת האש" בין השתיים הופר כשכנופיית המקדש פלשה לשטח העיר בחיפוש אחר מזון.
