כך כתבה דודתי בת ה- 13, עם מעבר הפרות מגשר לדלהמיה, בטרם נקראה
אשדות יעקב.

שלום רב.

 

אני בודק בשאלון- רצון להשתתף בחוג מוסיקה באשדות מאוחד.

אני מבקש תשובות רק מאלה המעוניינים להשתתף:

 

1. באיזה יום מימות השבוע.

2. מהי השעה הרצויה לך.

 

את התשובות אנא שילחו לי למייל mihatamir@gmail.com

 

פרטים נוספים בקובץ המצורף למטה.

 

בתודה ובברכת בריאות טובה - מיכה תמיר

קרקעית הבריכה כבר נחשפה והמטלה העיקרית היא ניקוי צברי פסולת שנזרקו שם שנים רבות.

כנראה שהולכת ומתעצבת פינת בילוי חדשה.

מאחר וראשינו בקורונה וב"מה יהיה" איננו חשים כי יישובינו גדל, וכי קצבו של החורף גרם לכמות מדהימה של חומר יבש סביבנו.

 

הבעיה העיקרית נובעת ממקור אחר. – עץ האקליפטוס. מקורו באוסטרליה. שם מחזור החיים שלו מותנה בשריפות מפני שבלי אש זרעיו בקושי נובטים.

 

אצלנו נשתלו עצי אקליפטוס דווקא בהיקפה של בריכה. טעות קשה. הרי השתמשו בעץ האקליפטוס לייבוש ביצות.

 

גם כאן הוא החליט שתפקידו ליבש את הבריכה. לכן עבר עם שורשיו את שכבת החרסית והוביל את המים היישר לערוצי מי התהום. כך התייבשה לה בריכה. אם שמתם לב, אחותה התאומה – הבריכה הדרומית – היא הבריכה של אשדות איחוד, חסרת עצים בהיקפה, מלאה בקולטי שמש לייצור חשמל, ואכן כן, כל עצי האקליפטוס סביבה נכרתו. לא שמעתי כל מחאה. ממילא לא היינו יכולים להמשיך ולקיים בריכה כמקום בילוי מחמת סכנת טביעה.

 

בפועל נוצר היום מצב מסוכן מאד. יש רצף של חומר דליק ביותר, החל בבריכה הצפונית ועד בית הקברות לאורך האקוודוקט הישו והחרב בין העשבייה הגבוהה.

 

ויש בעיה נוספת שאי אפשר להתעלם ממנה. מרוב תחושת חופש ביישובנו, שלכשעצמה יפה היא לבריות, נוצרה תופעה של שוטטות חופשית של בני נוער שחלקם מגיעים ממקומות רחוקים, והם שיכורים מתחושת החופש ומהירות ההינע שתחתם, שאינני יכול שלא לצפות שישבו לעשות על האש בסביבה דליקה.

 

כולנו מכירים את הפתגם, "כאשר בתחילת מחזה מופיע אקדח, סימן שייעשה בו שימוש בהמשך."

 

אני רואה בהתראתי תותח או להביור שכבר הופיע בצמצום בשנה שעברה וגרם לחרדות.

 

המסקנה היא אחת בלבד. צריך לחזק את ידיו של מרכז המשק, בהבאת קצין בטיחות אש שיורה בוודאות על כריתת העצים וביעור סביבת האקוודוקט, המשמשת כמוביל ומגביר ומעביר אש במהירות בהתאם לחום וכוון הרוח.

 

מכירת העץ תממן את הכריתה ועוד יישאר כסף לקהילה.

 

כמו כן יתפנה מקום ליזמות מקומית של בעלי יכולת, לפתח אתרי בילוי כמו לבירינטים של שיחים, הנעשים גם בארץ כאתרים זמניים מתירס ובח"ול אתרים קבועים המביאים הכנסות. וכך נהפוך את הקללה לברכה.

 

מיכה תמיר

 

שלום לכולם/ן,

אפשר לשים על המיול שלי או להשחיל ליד השערים של בית איל מעל הגדר:

בקבוקי זכוכית , פחיות שתיה ובקבוקי שתייה אישיים עד ליטר.

אנחנו עוזרים בכך גם למיחזור וגם לאחזקה של בית איל.

יש מתקן גדול ליד בית איל למיחזור בקבוקים גדולים מפלסטיק.

 

יחד עם זה אנחנו מבקשים לא לזרוק אשפה מהבית לפחי האשפה במגרש החנייה וליד ספסל הישיבה.

 

בתודה,

אורנה

לאחר שנים של המתנה, השיגה המועצה תקציב לחידוש הדרך אל בית הספר היסודי.

לכאורה חידוש דרך.

אך  פניה של הדרך וסלילתה, מהווים סוף פסוק לתקופת חיים בתולדות אשדות יעקב מאוחד.

בתהליך הכנת התשתית, נעקרים ה"קיפודים" הישנים, ששמרנו מתוכם לאורך הגדר במצבי כוננות רבים. כמו כן עוקרים את הטנק, שנכבש מזמן על ידי הבוגנוויליה   והסימן הבולט לקו המזרחי שלנו משתנה לתמיד.

מדוע לעשות עניין מחידוש דרך? מפני שעבר שלם הקשור לקו זה,  שהיה הגדר המזרחית שלנו, יוותר רק בזיכרוננו.

הגדר היתה עבורנו קו, אשר נשמר לחיים ולמוות. הקפצות ליליות, שבוע שלם של תורנות שמירה וסיפורים אישיים וחברתיים הקשורים אליה.

מבחינה נוסטלגית, עבורנו זו מחיקת תוואי של זיכרון קבוצתי.

מבחינה עתידית, פעולה זו פותחת אותנו והופכת מזרח ומערב לשטח אחד.

מחבריו הקודמים של הקיבוץ הולך ומתמעט הדור. מהמחזור שלי, אני אחד האחרונים כאן.

אף כי הדבר חשוב לנו מאד, אין לו השפעה עתידית על כוון ההתפתחות..

הפלא ופלא, אני שמח, (עד כמה שניתן להגדיר זאת כשמחה במצבי האישי).

קו האופק משתנה. החיים לפנינו אינם מה שהיו, אך הם מתאימים יותר לאדם האנושי.

עברנו תהפוכות רבות, שהותירו בנו צלקות.

החיים נמשכים והעתיד פונה לאחד את מזרח ומערב אשדות מאוחד.

היישוב גדל ושוקק חיים, אך עדיין חיץ בלתי נראה מפריד רגשית בין חלק מחברינו, לבין האנשים שבנו ביתם בשדותינו.  כנראה חדרה אלינו חרדה מניסיונות לא מוצלחים במקומות אחרים.

אבל אני, למרות מצבי האישי, חדור פליאה מאנשים זרים הנקרים בדרכי בהקפותי בקלנועית.

אלי ארזי הגדירה בצדק כקלנועית היחידה שהיא ארבע על ארבע. היא נושאת את משקלי בביטחון של טרקטור ובנוסף למפגשים המניבים תוצאות מפתיעות, אני מגלה בסובב אותנו דברים חדשים בתחום החי והצומח.

וכעת לקורונה.

לא ברור של מי המדינה. לא ברור של מי האזרח.

השיטה הנשענת על חרדה פוגעת לא פחות מן המחלה. הבלגן השלטוני גורם לי חוסר בטחון ביכולת שלנו להתמודד. לרובנו נגרם נזק נפשי בשל כך. חרף העובדה שביתנו כאן הוא גן עדן, המתח מוגבר באופן שיטתי.

כאן המקום המתאים לבני אדם. נותן לנו תחושת קהילה, שטוב יותר ויותר להשתייך אליה. אך אנחנו גם אזרחי המדינה ולא רק של המקום.

מקום, כל מקום, נועד לבני אדם שלא שכחו שהם בני אנוש. ההיסטוריה האנושית עצמה איננה אנושית. כדור הארץ אינו "העולם". היחס בין כדור ליקום כמו גרגר אבק. אני משווה זאת ליצורים החיים בינינו כאן. הם זעירים ואנחנו רואים אותם רק אם נתבונן במיוחד.  כאשר אני נוסע בקלנועית לאחר גשם, נשמעים פצפוצים קלים מהגלגלים. חלקם אבנים קטנות. המצויים בשפע על מדרכותינו, כי רובם נוסעים כלי רכב שעלו מן הבוץ, אך חלקם ואולי רובם הם שבלולים קטנים העולים לאחר גשם.

לצערי כך הם כיום היחסים בינינו האנשים, שכל אחד ואחד מאתנו פרט אנושי בפני עצמו, לבין "המדינה" דהיום. איננו נראים. משעממים. אין לי אפשרות לבדוק, אך אני משוכנע כי הפגיעה הנוראה של הקורונה, גוררת במצב הנוכחי, שובל של קורבנות משעממים. צומח דור ילדים שאין לדעת אילו תוצאות הרסניות נגרמו להם לעתיד.

"המדינה" שכחה מזמן כי נועדה עבור כל יחיד ממרכיביה והוא הסיבה לקיומה.

 מדינה היא מסגרת ריקה ללא היחיד.

מדינה ועם הם ארגון קיומי של יחידים. אם המדינה אינה ערבה ליחידים ואין לה עניין באנוש הפרטי, אין לה קיום אמיתי של מקום לאזרחיה כולם ועתידה אינו מובטח.

כל אדם הוא יחיד. כל השאר בראשנו, ברגשותינו, בטבענו ובקטלוג האנושי שאנו נולדים לתוכו.

אופי קשרינו עם זולתנו, כל זר, מכר, או משפחה, נטועים בנו. בנויים מהתנאים אליהם נולדנו, מהדרך בה גודלנו, מהגנים שירשנו ומגורמים שאיננו מודעים להם.

תחושתנו עכשיו מורכבת ביותר. הכל משתנה ולא מובן. 

האם מישהו יתעשת?

 

מיכה תמיר

 

 

לאחר קריאת המאמר, העירה לי חברה כי איננו מתייחסים בכבוד הראוי לעברנו ולסימניו הבולטים. העל האסם כתבו רבות אך סיפורי הגדר מעניינים הרבה יותר.

אנחנו חייבים למקום הנצחת אתרים בולטים, כשם ששני הקיבוצים הנציחו את האקוודוקט.

אני מתנדב לערוך טיולי הכרות עם אתרים באשדות וסיפוריהם. הדבר אפשרי גם בימי קורונה.

לדוגמה: ליד המדרכה שצמודה לצפון גן השעשועים, יש כאילו הרחבה של 60 ס"מ. מתחת להרחבה זו מונחת תעלת בטון ששמשה להעברת מים מתחת לחדר האוכל, אל שטחי החקלאות שממערב לגדר. אפשר לכתוב סיפורים מפחידים על המתרחש בלילות מתחת לחדר האוכל.

 

 

בתקציב הקיים מקצצים עשרות אלפי שקלים!!!

היכנסו לקישור והצביעו נגד התקציב!!!

http://aym.meydata.co.il/objDoc.asp?PID=848068&OID=1032976&DivID=1

 

מיקי הראל,

תושב מודאג

מצורף מכתב שכתבה ד"ר מיכל רום גרינבאום, תושבת אשדות איחוד.

אנו התושבים מהמאוחד מצטרפים לפנייתה למנהלי הקהילות של שני האשדותים וליו"ר מועצת החינוך.

הדיה השחורה היתה בעבר תושבת קבע בארץ, אך היא נכחדה מחמת הרעלת בעלי חיים. מטבעה היא אוכלת דברים שמישהו אחר צד או השליך. לכן היא אוהבת מזבלות.

בשנים האחרונות הן מגיעות בכמויות הולכות ועולות בעונת הנדידה..

לאחרונה ראיתין בשדות שמדרום לאשדות איחוד. באזור מספר מזבלות והן קופצות לרגע גם למדינת ירדן שכנראה יש לה מה להציע.

מתברר שגיליתי את אמריקה ושהתופעה מתרחשת כבר מספר שנים, אלא שאז הייתי ספון בביתי.

הבוקר צילמתי.