דשא עצי האבוקדו

מאת מיכה תמיר

לפני פילוג האשדותים היה שם שדה. כאשר התפלגו הקיבוצים, התפצלה אשדות מאוחד צפונה אל השדה.

המקום תוכנן ובתוכו הנוי. את הנוי תכנן יעקב שור ז"ל, שעקבותיו עדיין ניכרים בכל פינה של אשדות מאוחד.

לאחר סיום בניית חדר האוכל (ב-1958), נשתל סביבו דשא.

בשנים הראשונות טרם הושלמו מדרכות. בחורף היינו מגיעים נעולי מגפיים. בכניסה היה מתקן מיוחד לניקוי המגפיים במים אשר זרמו לתעלת השקיה, שעברה מתחת לחדר האוכל.

כעבור שנים, בשובו ממסע בחו"ל, הביא יעקב זרעי אבוקדו ראשוניים.

זרעים ראשוניים הם מעץ חזק לא מורכב.

זרעים אלה נזרעו בדרום הדשא במספר שורות. העצים שצמחו ואשר חלקם שם גם היום, שימשו שנים רבות לזריעה במשתלות והפכו לעצים שענפיהם שימשו ככנות להצמחת זנים אחרים.

דודיק גולדשמיט ז"ל, עסק עם אחרים בטיפול, באיסוף הפרי שזרעיו נמכרו למשתלות.

הדשא המה חיים. עשרות ילדים היו משחקים בו לעת ערב, ללא צורך במגרש משחקים. לא מעט מהם חזרו אל הוריהם עם ברכיים ירוקות מחיכוך בדשא.

הדשא שימש להתכנסויות בחלק מהחגים- זכור במיוחד חג השבועות. מפקד יום העצמאות היה נערך בקטע שבין חדר האוכל למדרכה התוחמת את הדשא לאורכו.

כל התכנסות היתה מלווה בהכנות. במה גדולה היתה נבנית מחלקים מוכנים ברוב המולה וזיעה. עליה נערכו חזרות, לשמחת הילדים והיתושים.

בחגיגות חג השבועות הוצגו לראווה פירות ענפי הקיבוץ והובאו ברוב המולה בשיירות מתוכננות היטב של טרקטורים ועגלות מקושטות. מסמר הערב היו ריקודי הילדים בגילאים השונים. מדי פעם היו פדיחות של אי התאמה לקצב, לצחוק הקהל ותגובה מעורבת של ההורים.

על הדשא היו נפרשים מצעים מגוונים, שכללו מחצלות, סדיני פיקה, ושמיכות (שקשה היה לנקותן מסיבי הדשא).

לאגפים היו מביאים כסאות למתקשים לשבת בישיבה מזרחית.

כך היו נאספות משפחות ברוב רעש ושמחה. לעיתים גם היו מחלקים שלגונים, שיצרו מהומת "אני לא קיבלתי" ומשחקי כוח של המחלקים.

הדשא של היום נושא עליו חותם דורות רבים של אשדות.