מתוך כתביו של חיים לביא ז"ל - האם והסבתא

היה זה בשנתנו הראשונה בגשר, ליל קיץ. אחד מאותם הלילות החמים, המחניקים. האוויר לא ניע, לא זיע, קפוא- חום. ואני חדש בארץ, מלא געגועים, עצב, ורבה המועקה שבלב. ישבתי לי על סלע שעל שפת הירדן, אותו סלע שהרבה מאנשי גשר חיבבוהו, משלא מצאו מרגוע לנפשם. מסביבי הכל שמם. אין לה לעין על מה לנוח, במה להיאחז. ההרים השוממים, ללא חתימת ירק, קרחים, סגרו עליך סביב. דומה: אין תקווה, לא לך ולא למקום. תמיד יהיה ככה! לא מים מרווים את האדמה המניבה יבולים, לא צל של עץ. ושוב- חרוש במחרשה ערבית את המדרונים, תלוש שיבולים צנומות ובודדות בידיים. שוב- השקיה בפחי מים שתילי עגבניות וחצילים. ושוב לילות של הזיה, של חום קדחת. נדמה: תמיד תחייה כך על עדשים וחימצה (חומוס), ותמיד אותם האנשים שכה אהבת וכה רצית כבר לראות פנים חדשות. אין במה להיאחז, לא לעין ולא למחשבה.

רק המיית גלי הירדן הלוחכים את סלעי החוף מרגיעה אותך, מצננת את גופך הלוהט. ריח של טבון ערבי עולה משכניך הערביים החיים אתך בחצר. קרני הירח משתקפות בפחי הצריף, הוא הצריף הארוך מצופה הפח, צריף הרווקים. מחדר האוכל, זו החושה שבה אתה אוכל בחיפזון את מנת האוכל- נישא קול שירה וריקוד. תמיד שרים. תמיד רוקדים. מבקשים כאילו להשכיח את הכל- את הספקות, ההיסוסים, ולא תמיד מצליחים. ובליבך הספק- היחול שינוי? האם יש לנו תקווה?

הנה ירדה חבורה לצנן את עצמה במי הירדן המרעננים. ורחל, משולהבת, פורחת, וכולה אומרת חיים ומרץ, ניגשת אלי ושואלת- "מה לך פה, למה אתה יושב ככה?" נתקשיתי בתשובה. רק אמרתי: "קשה". השיבה לי: "בוא איתי". היא הביאה  אותי למיטת בנה יצחק, והוא שוכב לו במיטתו הצחורה, מתחת לכילה הלבנה, כולו אדמדם. וטיפת זיעה מבצבצת על מצחו הקטן. "רואה אתה? עוד נבנה משק גדול לתפארת, בניינים, משק, עצים ופרחים לרוב. והרבה הרבה ילדים יתרוצצו, הרבה ילדים יהיו לנו ועוד נעבוד יחד עם ילדינו. וגם סבא וסבתא נהייה כולנו במשק הפורח שלנו."

צחקתי לעצמי- ר ח ל    ו ס ב ת א . . .