מסיבת ערב יום העצמאות 2015

מאת מיכה תמיר

הדשא הגדול
המסיבה המשותפת התקיימה על הדשא הגדול באיחוד, מדרום למגרש המשחקים. אותו דשא עליו בילדותי ראינו את "הוא הלך בשדות" עם חנה רובינה, את סרטי הקולנוע שהיו מוקרנים על ידי אוטו ירוק ואת שושנה דמארי הסקסית כשעוד היתה צעירה ואנחנו היינו ילדים וגברי הקיבוץ בהו בה בעניים מזוגגות.
אותו דשא שהיה בו צינור, זכר לבאר שניסו לחפור באדמת דלהמיה ושהניבה מי תהום מלוחים.

אותו דשא שהייתי עובר בריצה מפה לשם ומשם לפה ככה סתם. הדשא של "עמודו" ו"זאבים מפחדים" ו"תופשת".

דז‘וו
התכנסנו קבוצת גברים עתירי שנים ונשים חינניות לשיר שני שירים בטקס המשותף לאשדותים. במהלך ההמתנה לתורנו לשיר, התכנסתי עם ד‘ מהאיחוד, ליד בית שהיום הוא חלק מהקומפלקס הסיעודי של אשדות איחוד, אך פעם בעבר השתכנתי 
בו בין הגילים 11-14, ממש בשנות הפילוג. 

פעימה אחורה בזמן. בלמתי במודע את רצוני לפתוח את הדלת אל החדר השני מצפון בו התגוררתי. אבל בעבר היתה גם מרפסת קטנה של כניסה. היום נשארו שם רק שתי דלתות. היה קר. הקור הזכיר לי את אותם לילות בהם מתוך עצלות להליכה עד השירותים שהיו קצת רחוקים בשכונה, היינו משתינים בצוותא על גזעו של הברוש הניצב לתפארת עד היום.

אותו בית שאפף את הזיות גיל הנעורים. והרעב הבלתי פוסק, שהביאנו לסחוב ככרות לחם טריים מהמאפיה, לאכול את תוכם הרך, למלא את הנותר בעגבניות מעוכות ולבלוס עד התפוצצות.
 
את הגיוסים לבננות, לאיסוף חבילות הקש, לקטיף החצילים. את הסוסים והפרדות וכלי העבודה שלהם שנותרו להיות פסלים סביבתיים ואף משם נעלמו.

כבר אינני זוכר את החלומות שחלמתי בקשר לעתיד. עכשיו אני זוכר את העבר. העתיד הוא יותר מחשבות מחלומות.
 
היה מאוד מוזר. ומשום מקום באה אמירתו של ד‘: "נורא חבל ששני הקיבוצים אינם חוגגים יחד את כל החגים. תראה כמה אנשים ואיזה יופי." אמירתו ערבבה את העבר עם ההווה. לא עניתי.
                   
רק חשבתי. מה היה אתי אלמלא היה פילוג? ומה היה על כולנו? קשה לשער, אך ודאי שכל עברנו היה שונה. כל אחד וכולם היו מתפתחים באופן שונה. כנראה עם יותר אמון באנשים. אבל, עם כל הכבוד לחבל, מה שהיה היה. שלא מרצוננו לקחנו בו חלק ושלא ברצוננו עתידנו הוכתב לשינוי. בודאי היינו נישאים לנשים אחרות והיו נולדים לנו ילדים אחרים. אם כך, כל העסק הזה היה כדאי - לטוב ולרע. בדרך שהתפתחו החיים יש לי את המשפחה שלי שהיא הדבר היקר מכל ולא הייתי מחליף אותה בשום משפחה אחרת. שמעתם? זהו.